הדמוקרטיה היא המערכת הפוליטית שבה הריבונות שייכת לעם, היא מורכבת מאזרחים חופשיים ושווים. העם הריבוני מפעיל כוח פוליטי באמצעות נציגיו הנבחרים. הדמוקרטיה מציבה את מקור הכוח הפוליטי ברצון הקולקטיבי של האזרחים ומבוססת על כבוד לחירותם ולשוויונם. ברור שהפעלת ריבונות פוליטית בדמוקרטיה מחייבת שהעם יהיה מורכב באמת מאזרחים. בדמוקרטיה, האזרחות היא גם מקור לקשרים חברתיים. בהכרזת ריבונות האזרח בקהילה של פרטים שווים, משוללים כל זכאויות ובדלנות, הצהירו המהפכנים הצרפתים של 1789, בקשר להתגברות מול כל קהילתיות: ההתגברות מול ‘הקהילתיות החברתית’ מחייבת ביטול הפריבילגיות, והתגברות מול ‘קהילתיות אזורית’, אשר יום הפדרציה ((la commune ב-14 ביולי 1790 היה הסמל. כתוצאה מכך, נוצר שוויון בין כל האזרחים במרחב הציבורי, ללא קשר לקשריהם האזוריים או החברתיים, מוצאם ההיסטורי, אמונתם, דתם… ההפרדה בין הציבורי והפרטי הייתה הבסיס לסדר החברתי. לבסוף, אזרחות היא תכונתם של אזרחי העם ובקיאות באזרחות מורכבת ממילוי חובותיו של הפרט כלפי הכלל מתוך החברה. היא מחייבת את הדבקות בעניינים ציבוריים, ומכוחה כל אחד, תוך שהוא תובע את האוטונומיה והחירות לעצמו, מאמין שעליו להשתלב עם הקהילה הלאומית ולשתף פעולה עם חיי החברה. מתוך יסודות אלו מונעת הדמוקרטיה על ידי הענקת רצועות השלטון לנציגי העם, הנבחרים בבחירות כלליות וחופשיות. זכות ההצבעה הוא הכלי המועדף להפעלת השלטון על ידי האזרחים. ‘אברהם לינקולן’ הגדיר את הדמוקרטיה כ « שלטון על העם, בידי העם, למען העם, לא יאבד מן הארץ ». הנשלטים הם אפוא בעת ובעונה אחת השליטים. השאלה היא, באמת ובתמים, לדעת כיצד, לאחר שהשלטון נמסר לנציגיו, העם יוכל לשמור על הנהגתו ושליטתו בו? בדמוקרטיה השלטון היה צריך להיות מונחה למען העם, כלומר לטובתו, לטובת האינטרס המשותף של כל העם, ולא לטובת שושלות, אוליגרכיות או קבוצות משפיעות. עם זאת, אנו יכולים לראות שעדיין קיימים מיוחסים למיניהם בחברה שלנו, בלי לפרט, המבקשים לשמור על כוחם ושלטונם ההגמונים, להנציח את עצמם כמלכים בלתי הפיכה. אלו פיתויים אוליגרכיים בקרב בעלי הכוח וקבוצות לחץ המבקשות לגרום לאינטרסים הקטגוריים שלהן לגבור. החוקה הייתה צריכה לאפשר סיכול כל הניסיונות לעיוותים כלשהם, הפוגעים באינטרס הכללי של העם. התוצאה אינה ניכרת. יתרה מכך, לעתים רחוקות האנשים תמימי דעים בהבעת עניינם, להוכיח את הנציגות הלאומית שהיא אפוא אך ורק בחברת הרוב. השלטון מתפתה למשול לטובת הרוב ולא תמיד בעד האינטרסים של המיעוט, עם זאת צריך להיות מסוגל להגן על עצמו על ידי בלמים ואיזונים.
לסיכום, ניתן לומר כי הדמוקרטיה, כמשטר פוליטי, מחייבת שהעם הנוגע בדבר יהיה מורכב מאזרחים משכילים, אוטונומיים וחופשיים, ושהחברה תהיה מאורגנת בצורה ליברלית המאפשרת ריבוי פוליטי, הודות לאפשרות של מידע חופשי וחינמי וקיום בלמים ואיזונים. עקרונות אלה המבטאים את האידיאל הדמוקרטי כיום נראים מטופלים בצורה לא נכונה, עד כדי כך שיש המרחיקים לכת ושואלים את השאלה: האם אנחנו עדיין בדמוקרטיה? הרצון הקולקטיבי של האזרחים מופרך מאחר, שאנשי העם החליטו בבחירות חופשיות או במשאל עם, והשלטון הפוליטי מרשה לעצמו לעקוף ולחוקק בכיוון ההפוך. יתרה מכך, האם הנבחרים מייצגים נכון את העם? כבר עכשיו, ייצוג זה אינו פרופורציונלי. מסיבה זו, וכנראה גם אחרות שקשה לזהות, חלק נכבד מהאזרחים, לעיתים יותר משליש, אינם מצביעים בבחירות לכנסת. האם בתנאים אלו נוכל לדבר על ייצוג לאומי? לבסוף, עבור העם, שמירה על השלטון ושררה עליו דרך אותם נציגים היא אידיאל שמציאותו מתרחקת בהתמדה. ככל שהשלטון האפקטיבי חומק יותר ויותר מן המנדט שהעם הפקיד בידיו, הוא מואצל על ידי מומחים מגופים חוץ-לאומיים או כביכול עצמאיים. הוא אפילו נס מן השלטון הפוליטי, כדי להיות ממומש על ידי כוחות הפיננסיים.
העם בדמוקרטיה הוא כלל האזרחים, כל אזרח, כולם שווים בזכויות ובכבוד. לאחר מכן עלינו לשאול את עצמנו את השאלה: האם העם הישראלי באמת מורכב מאזרחים שווים? השוויון של האזרחים מעולם לא היה מושלם, זה ברור, אבל אי השוויון גדל ברצינות, מאז החליטו השליטים שהשאיפות של הציונות הפוליטית הינן צרכנות מופרזת, אופיום הכסף, טכנולוגיות על, תעשייה מתקדמת, צבא חזק… לא שהדבר לא חשוב ולא נדרש אלא שאידאל האחווה האזרחית, התבונה האזרחית, האידאל החינוכי, התרבותי, האמוני של העברים החדשים נראים כערכים מיושנים. החזקים ביותר, בעלי השררה, מופיעים, ללא בושה, במחזה החילול כנגד כל חובתם האזרחית – הישראלית. אז מדוע שהאחרים ימנעו מעצמם את אותם נהגים נבזיים? הקשר החברתי שהיה צריך לנבוע מתחושת השייכות לאותו עם, לאותה קהילה לאומית, נסדק בכל מקום. הדבר נובע קודם כל מהפער ההולך וגדל בתנאים החומריים, המייצרים הפרדה, מרחבי חיים נפרדים, היעדר חיי חברה משותפים. הדבר קורה ביתר שאת, תוך נסיגה של העניים ביותר מבין העולים האחרונים, לקהילת המוצא התרבותית והדתית שלהם, תוך יצירת מיני גטאות, המכונים קהילות נשחקות. כך העם מתפרק ומפורק יותר ויותר.
האם דמוקרטיה רצויה ואפשרית לעם ישראל? בגבולות החופש של העמים להגדרה עצמית, התשובה היא ללא ספק כן עבור כל הומניסט. הסיבה לכך היא שהדמוקרטיה היא המשטר שמציב את בני האדם בתנאים הטובים ביותר כדי להכריע את גורלם, וגם משום ששיטה פוליטית זו מעניקה סבירות גדולה יותר לשלום. מן הסתם יש לדחות את ההתנגדויות המועלות בשם כבוד לתרבויות מסורתיות, שאינן מתיישבות עם צורת התארגנות חברתית זו. אך הלאומיות, דרך הדמוקרטיה, עומדת בפני הקושי להשיג הסתמכות כוללת, בכל המדינה, של התכנים, הערכים והמידות שהיא דוגלת בהם. התנאי הראשון לכינון דמוקרטיה הוא חינוך העם כולו, כדי להפוך יחידים לאזרחים; התנאי השני הוא ארגון של חברה פתוחה וחופשיה. דמוקרטיה אמנם מחייבת פרלמנט הנובע מבחירות והפרדת רשויות, אך גם בלמים ואיזונים, חופש עיתונות, חופש דעה, הגנה על מיעוטים. אך בעיקר חינוכם של כל האזרחים המעניק להם ידע ללא מדודות, בשילוב שליטה בשיטות רציונליות עם ידע על האדם העברי והכללי, לימודי היסטוריה של עם ישראל והאנושות. לבסוף, חינוך האזרח חייב לכלול לימודי התנהגות אזרחית, אחראית, מוסרית ואתית, של כל פרט אוטונומי, על מנת להשיג שילוב של כולם אל תוך עם מאוחד.
בצרפת, הדמוקרטיה לבשה צורה מסוימת: ה »רפובליקה » הצרפתית שהמוטו שלה הוא: « חירות, שוויון, אחווה ». הרפובליקה משמעותה « הדבר הציבורי ». ברפובליקה, הארגון הפוליטי של החברה רוצה להפוך את המדינה לממשלה לגיטימית הנובעת מהאזרחים, כאשר הכוח המבצע הוא « שהריבון הוא העם », כאשר החוקים מונחים על ידי הרצון הכללי והציבורי. היכן שהממשלה שולטת, האינטרס הוא אך ורק לטובת הנשלטים, למען העם.
לאחר המהפכה הצרפתית, הרפובליקה הציגה את שאלת האזרחות במונחים חדשים. אנו יכולים לשקול שהצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789 הייתה מבוא אמיתי לדמוקרטיה. הצעד השני נעשה עם קריאת הגיוס של הצבא הצרפתי בוואלמי: « Vive la Nation! « . למחרת, בפריז, הכריזה הוועידה הלאומית או הקוֹנבֶנט (בצרפתית: Convention nationale) על הרפובליקה. שני המושגים של אומה ורפובליקה קשורים אפוא היסטורית. הרפובליקה היא כעת הביטוי הפוליטי של עם המאורגן כאומה. במובן הפרימיטיבי, האומה הייתה הקבוצה האנושית שהייתה אמורה להיות בעלת מוצא משותף. לאחר המהפכה, האומה הפכה למה שהיא היום: קבוצה אנושית עצומה, עם, המתאפיין במודעות לאחדותו וברצונו לחיות ביחד, במשותף « תחת אותם חוקים ». ה- 14 ביולי 1790 סימן את השאיפה לאחדות לאומית על ידי התגברות על הפרטיקולריות האזורית; בחירתו לוועידת האמריקני תומס פיין, שהפך לצרפתי מתוקף מגוריו בצרפת, נתנה את המשמעות שבה הלך מושג האזרחות הלאומית לעם הצרפתי. העם הריבוני הוא אפוא כעת האומה, מובנת כקהילה פוליטית שהוקמה בגבולות גיאוגרפיים מוגדרים, הכפופה לסמכותה של ממשלה אחת.
מה ההבדל בין דמוקרטיה לרפובליקה? דמוקרטיה, כפי שהיא מובנת היום, היא מעל הכל המערכת הפוליטית מאורגנת באופן שלאזרחים יש את החופש הגדול ביותר לנהל את חייהם למען סיפוק האינטרסים האישיים שלהם. היא מקדמת את הניידות ה »גלובלית » של הפרט, המוכרת בעיקר על ידי מאפייניו החברתיים-כלכליים. היא מובילה לשיקול של « הבדלים » לרעת השוויון, ולהופעתה בכל התחומים של « כוח החזקים » לרעת הסולידריות. האקטואליה של תפיסת הדמוקרטיה הגלובלית מציעה את מחיקת האומה לטובת מבני סמכות על-לאומיים, ללא לגיטימציה עממית אמיתית, הנשענת על כוחם ומומחיותם של השחקנים המרכזיים בכלכלה הגלובלית.
הרפובליקה, המתיימרת להציב את האינטרס הכללי מעל אינטרסים אינדיבידואליים, תרצה להיפך להגביל את הפרטיקולריזם לתחום הפרטי, להבטיח את שוויון הזכויות והכבוד של כל האזרחים, המהווה עם מאוחד במרחב ציבורי. היא צריכה להבטיח סולידריות ושוויון במסגרת הפוליטית של האומה, המכירה רק באזרחים, בכל השחקנים הפוליטיים בשוויון ובהשתתפות במרחב הציבורי באותם חיים משותפים, ולשם כך לשמור על שליטה פוליטית בגורלו של המדינה. אומה, לטובת העם הריבוני ותחת שליטתו. העם אינו האוכלוסייה המתעבת על ידי אליטות מסוימות מוטעות, ואפילו לא ה »פרולטרים » היחידים… העם הריבוני הוא כולו אזרחי האומה. והדאגה למשול למען האינטרס הכללי, מבלי לשכוח סולידריות לאומית למוחלשים ביותר, יכולה לקבל רק את נקודת המבט המזלזלת של הפופוליזם ממי שאינם מקבלים את הרפובליקה.