בפרשת תולדות נחשפת לפנינו אנושיות מאוד קונקרטית: שני הורים, שני בנים, שתי אהבות, ושנאה הנבנית לאטה מתחת לפני השטח עד שהיא מתפרצת. יצחק אוהב את עשו, רבקה אוהבת את יעקב. לכאורה, לכל ילד יש הורה שאוהב אותו. בפועל, האהבה מחולקת, מפוצלת, כמעט פוליטית: כל הורה בוחר לו « מחנה ». במקום אהבה העוטפת את הבית כולו, נוצרים שני מוקדי כוח נפרדים. מן הסדק הזה הולכת ונולדת טינת עשו כלפי יעקב, עד לרצון מפורש להורגו. הפרשה מלמדת ששם, היכן שהאהבה ניתנת באופן חלקי, מוטה, אינטרסנטי, השנאה איננה היפוכה של האהבה אלא פרי של אהבה פגועה.
כדי להאיר זאת נוכל להיעזר בכמה אבני דרך מתוך פילוסופיית האהבה. כבר אצל אפלטון האהבה מתוארת ככוח היכול להתרומם מן המשיכה החושית אל החיפוש אחר הטוב, היפה והאמת. כל עוד היא נשארת צמודה להנאה המיידית, היא נותרת רכושנית: « שלי », « משרת אותי ». כאשר היא מתקדמת, היא נעשית נאמנות לערך החורג מן האני הפרטי. בפרשת תולדות, אהבת יצחק לעשו קשורה לציד, ליכולת להביא ציד הביתה: היא נשענת על מה שהבן מספק. אין זו בהכרח אהבה מושחתת, אך היא חושפת צורה תועלתנית של אהבה, הנאחזת ביתרון שאני מפיק מן האחר יותר מאשר בייעודו כבן אדם. במקום אחריות כלפי הבן, מתייצבת תלות בו.
אריסטו, לעומתו, חושב את האהבה בדמות הידידות, ומבחין בין שלושה סוגים: ידידות המבוססת על תועלת, על עונג, או על מידה טובה. בשני הסוגים הראשונים האחר הוא אמצעי: אני אוהב אותו כל עוד הוא מועיל לי או נעים לי. רק בידידות, המידה הטובה, האחר מוכר כמטרה בפני עצמו, כשותף לדרך של חיים טובים. כאשר אנו משליכים זאת על ביתו של יצחק, השאלה איננה רק: « האם ההורים אוהבים את ילדיהם? », אלא: « איזו אהבה זו? ». האם הילד נתפס כפיצוי על חסר פנימי, כערובה להמשכיות, כהארכה נרקיסיסטית של עצמי, או כישות בעלת יעוד משלה, שמחייב גם את ההורים לגדול? כאשר האהבה ננעלת על ילד אחד בלבד, היא מאבדת את ממד הצדק; היא חדלה להיות יושר הנפש והופכת לנטייה חלקית. בעיני אריסטו, עיוות הצדק הזה איננו רק פגם מוסרי כללי, הוא מערער את כל מארג האמון.
אוגוסטינוס, מאוחר יותר, מציב את השאלה מזווית אחרת: מה קורה לאהבה האנושית כשהיא מתנתקת מן הסדר הרחב יותר של הטוב? הוא מבחין בין אהבה הממוקדת באני הסגור בתוך עצמו לבין אהבה המופנית אל מה שחורג מן האני. כאשר האהבה סובבת סביב « אני », « שלי », « החפצים שלי », היא גולשת לשליטה, לקנאה, לתביעה. השנאה נוצרת אז לא מתוך היעדר אהבה, אלא מתוך אהבה שסולפה והצטמצמה לרצון להחזיק. עשו איננו רק דמות של « רשע »; הוא מגלם מי שזכה לאהבה אבהית חווייתית ואקסקלוסיבית, אך מגלה לפתע שאין בה כל ביטחון קיומי. הבכורה נמכרת, הברכה נלקחת, והאהבה שאמורה הייתה לייצב אותו הופכת למקור של השפלה. שנאתו ליעקב היא גם שנאה לעצמו, לעולם פנימי המתמוטט. אוגוסטינוס מתאר בדיוק מצב כזה: אהבה נטולת טרנסצנדנציה נעשית רגישה עד כאב לתסכול וממהרת להתגלגל לנקמה.
שפינוזה מציע ניתוח פסיכולוגי: אהבה, מבחינתו, היא שמחה המלווה ברעיון של סיבה חיצונית, ואילו שנאה היא עצב המלווה ברעיון של סיבה חיצונית. כאשר אני חווה חסר או השפלה ומזהה מישהו כסיבה למצבי, אני נוטה כמעט בהכרח לפתח כלפיו שנאה. אצל עשו הדינמיקה הזו ברורה: הפער בין מה שחשב שמגיע לו, לבין המציאות שבה יעקב מקבל את הברכה, הופך את אחיו לסיבה המובהקת לסבלו. שם, במקום שבו האהבה המשפחתית הייתה אמורה לבנות שלד של ביטחון ואמון, היא הופכת לצינור של פצעים. שפינוזה מדגיש גם שאהבה ושנאה ניזונות לעתים קרובות מדמיון מבולבל, מפרשנות מעוותת של המציאות. בהיעדר בהירות, מילה אמיתית ושקיפות, הסוד והמרמה נעשים נפיצים. בפרשתנו המרמה היא מרכזית: יעקב מתחפש, רבקה רוקמת תכסיס, יצחק « איננו רואה ». היעדר השקיפות והדיבור הישיר מזינים את כוחו המדמה, ושם מוצאת השנאה קרקע פורייה.
לסיפור זה עונה הפטרת מלאכי, המדברת על « אהבת יעקב » ו »שנאת עשו » בלשון אלוקית. אם נמנע מקריאה פשטנית, נוכל לראות כאן לא רגשות מתנגשים אצל האל, אלא בחירה ערכית. קיימת דרך של אחריות לברית, של קבלת עול, של ויתור על המיידי בשם יעוד; וקיימת דרך של ביזוי הבכורה, החלפת העתיד בצלחת עדשים, חיים הנתונים ליצר. הבחירה ביעקב איננה העדפה רגשית שרירותית, אלא הערכה של צורת אנוש מסוימת. בשפה קנטיאנית, האדם איננו רק צבר נטיות ורגשות, אלא סובייקט המסוגל לחוק מוסרי. אהבה שאיננה מכירה בזולת כאדם נושא ערך, אלא רואה בו אמצעי לסיפוק, איננה עומדת ברף המוסרי. במונחי הפרשה: כשהורה אוהב ילד על פי מה שהוא מספק לו, ולא מתוך כבוד ראשוני לאנושיותו, הוא עובר על העיקרון היסודי המורה לראות באדם מטרה ולא אמצעי.
מכאן מתחדדת ההבנה: השנאה איננה רק קוטב רגשי הפוך לאהבה; לעתים קרובות היא תוצאה של אהבה שלא פגשה את הצדק. במקום שבו חווים אפליה, היעדר הכרה, או מדרג אהבה שבו האחד מועדף והאחר נדחק לשוליים, נוצר כמעט בהכרח שדה פורה לשנאה. הפילוסופיה המודרנית של ההכרה ההדדית מלמדת שוב ושוב שהאדם זקוק לא רק לחיבה אלא להענקת ערך. ילד החווה את עצמו כ »פחות אהוב » איננו חסר רק חום רגשי; חסרה לו תחושת כבוד עצמי. מי שחסרה לו תחושת ערך זו יחפש לעתים לשקם אותה דרך שלילת האחר.
מן הדברים נובע אתגר פילוסופי: להפוך את האהבה מכוח של השתייכות מגזרית לכוח של אחריות. אהבה האומרת « שלי, שלנו » וסוגרת את המעגל סביב שבט, סיעה או עדה, כמעט מחויבת להגדיר את האחרים כאיום. אהבה המזהה עצמה קודם כול עם אמת, יושר והטוב המשותף יכולה לנהוג אחרת: היא יכולה להישאר נאמנה לדרך מסוימת בלי למחוק את צלם האדם במי שאיננו שותף לה. השאלה היא כיצד לבנות זהות שאיננה זקוקה לשנאת האחר כדי להרגיש מבוססת.
מכאן שהסיפור של יעקב ועשו איננו רק אפיזודה קדומה בדברי ימי משפחה מקראית; הוא מראה למשפחות, לקהילות, לעמים. בכל מקום שבו האהבה שמורה לקבוצה אחת, לאומית, דתית, פוליטית, במחיר השכחת צורכי ההכרה הבסיסיים של האחר, צומחת צורת שנאה. לא תמיד שנאה רועשת; לעתים בוז שקט, ריחוק, אדישות. אך השורש אחד הוא: אהבה שלא עברה בכור ההיתוך של הצדק.
מסר הפרשה וההפטרה הופך אז לדרישה: לא די לאהוב את « שלנו ». עלינו לשאול אם אהבתנו צודקת, אם היא שקופה, אם היא איננה משאירה בצד את מי שאינם שייכים למעגל הספונטני שלנו. כך חדלה האהבה מלהיות מנגנון פסיכולוגי של סיפוק בלבד והופכת לשדה של אתיקה: מה שמתחיל כרגש נעשה להחלטה על סוג העולם שאנו מבקשים לבנות סביבנו.
© 2025 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות