אין פירוש הדבר שצריך לבטל את השיטה היחסית או למחוק את המפלגות. חברה מורכבת זקוקה למפלגות ולייצוג של השקפות שונות. אבל יש לשנות את מאזן הכוחות בין הציבור, המפלגה והנבחר. אפשר להנהיג רשימות פתוחות או פתוחות למחצה, לאפשר לבוחרים להשפיע על סדר המועמדים, לשלב אזורי בחירה עם ייצוג ארצי, להגביל את מספר השריונים ולחייב שקיפות מלאה במפקדי המפלגות ובמימונן.
חבר הכנסת צריך לדעת שמקומו תלוי לא רק בראש המפלגה, אלא גם בציבור ממשי ומוגדר. עליו להכיר את האנשים שהוא מייצג, לתת להם דין וחשבון ולהבין שהם יכולים להחליפו. מפלגה דמוקרטית אינה יכולה להיות רכושו של מנהיג, ונבחר ציבור אינו יכול להיות פקיד המציית לבעל הבית הפוליטי שלו.
הביקורת הזאת אינה מבקשת להרוס את הדמוקרטיה הישראלית, אלא להפוך אותה לאמיתית יותר. היא מבקשת לפרק את השקר שלפיו עצם קיומן של בחירות מוכיח שהעם שולט. בחירות הן תנאי הכרחי לדמוקרטיה, אך הן אינן מספיקות כאשר הציבור אינו קובע מי ייצג אותו.
דמוקרטיה אינה שלטון המפלגות בעם. היא שלטון העם באלה המבקשים לייצג אותו. כל עוד האזרח אינו בוחר באמת את נציגיו, וכל עוד חבר הכנסת תלוי יותר במנגנון מפלגתי מאשר בציבור, הדמוקרטיה הישראלית תישאר בלתי שלמה.
אנחנו יכולים להמשיך לקרוא לשיטה הזאת ״שלטון העם״, אך השם אינו משנה את המציאות. בפועל מדובר בשלטון של מנגנוני מפלגות ושל אוליגרכיות מתחרות, המקבלות אחת לכמה שנים את אישור הציבור להשתמש בכוח בשמו.
הגיע הזמן להחזיר את הבחירה לבוחר, את האחריות לנבחר ואת הריבונות לעם.
ישראל אינה סובלת ממחסור באנשים אינטליגנטיים. יש בה חוקרים, רופאים, מהנדסים, מורים, סופרים, אמנים, משפטנים ואנשי רוח בעלי יכולות מרשימות. היא הקימה אוניברסיטאות מצוינות, פיתחה טכנולוגיות מתקדמות והצמיחה יחידים מבריקים כמעט בכל תחום. אולם כל ההישגים האלה אינם מבטיחים קיומה של חברה בעלת תרבות כללית ושל ציבור המסוגל לחשוב באופן עצמאי על פוליטיקה, שלטון ודמוקרטיה.
האנשים המשכילים והחושבים קיימים, אך הם אינם העם כולו. הם מיעוט מפוזר — איים של ידע שאינם מצליחים להפוך את ידיעותיהם לתרבות ציבורית משותפת. מדינה יכולה להיות עשירה במומחים ולהישאר ענייה במחשבה. היא יכולה לייצר אנשי מקצוע מעולים ולהיכשל בהכשרת אזרחים. היא יכולה לדעת לפתח מערכת נשק מורכבת, אך לא להבין את המנגנון הפוליטי המפעיל אותה.
צריך להפסיק לבלבל בין השכלה, אינטליגנציה ותרבות כללית. השכלה מעניקה ידע מקצועי. אינטליגנציה מאפשרת להבין, להמציא ולפתור בעיות. תרבות כללית מחברת בין הדברים. היא מאפשרת להציב אירוע בתוך ההיסטוריה, לבחון מוסד בעזרת המחשבה המדינית ולראות החלטה לא רק ברגע שבו התקבלה, אלא גם בתוצאותיה העתידיות. היא מלמדת להשוות, לשאול, להטיל ספק ולהפעיל שיקול דעת.
אדם יכול להיות מנתח מצוין ולא לדעת דבר על מונטסקייה. מהנדס מבריק יכול שלא להבין את העקרונות הבסיסיים של הייצוג הפוליטי. אלוף בצבא יכול להכיר היטב את שדה הקרב ולא להבין את גבולות כוחו של הצבא במדינה אזרחית. משפטן יכול לשלוט בחוק ולהתקשות להבחין בין שלטון החוק לבין שלטון המשפטנים. עיתונאי יכול לדבר על פוליטיקה מדי ערב בלי להכיר את ההיסטוריה של המוסדות שעליהם הוא מדבר. פרופסור יכול להיות מומחה גדול בתחומו ולהישאר חסר ידע בכל מה שנמצא מחוץ להתמחותו.
התמחות יוצרת אנשי מקצוע; היא אינה בהכרח יוצרת אזרחים חושבים.
הבורות הפוליטית אינה שייכת רק לימין או לשמאל, לדתיים או לחילונים, לעשירים או לעניים, למרכז או לפריפריה. היא חוצה את החברה כולה ורק מחליפה שפה ותחפושת בהתאם למחנה. בצד אחד מצטטים פסוקים בלי לחשוב על משמעותם, ובצד אחר חוזרים על סיסמאות פרוגרסיביות בלי לבדוק אותן. אלה מדברים בשם העם היהודי בלי להכיר את עומק ההיסטוריה והמחשבה היהודית, ואלה מדברים בשם הדמוקרטיה בלי ללמוד את עקרונותיה.
יש המשתמשים בשם האל כדי לסגור כל ויכוח, ואחרים משתמשים בשם בית המשפט העליון באותה דרך בדיוק. הבורות משנה לבוש, אך נשארת בורות.
ישראלים רבים יודעים להצליח במקצועם, לנהל חברה, לפקד על יחידה או לפתח מערכת טכנולוגית מורכבת, ובכל זאת נשארים תמימים מבחינה פוליטית. הם אינם מכירים את מנגנוני הכוח, אינם יודעים כיצד נבנות רשימות, כיצד פועלים מוקדי השפעה וכיצד שלטון של מעטים יכול להסתתר מאחורי מילים כמו ״בחירות״ ו״דמוקרטיה״.
כך הם הופכים לשבויים של המחנה שלהם. הם אינם בוחנים עוד רעיון, אלא שואלים מי אמר אותו. אם הוא מגיע מן המחנה שלהם, הוא מתקבל כאמת; אם הוא מגיע מן המחנה האחר, הוא נדחה כשקר. הדעה אינה עוד תוצאה של מחשבה, אלא סימן השתייכות. האדם אינו מנסה להבין את המציאות; הוא מחפש במציאות אישור למה שכבר החליט להאמין בו.
הטיפשות הפוליטית אינה חוסר אינטליגנציה מולד. היא הוויתור על החובה לחשוב. היא אינה רק חוסר ידע, אלא חוסר היכולת להכיר בכך שאיננו יודעים. היא מתחילה כאשר הבורות מאבדת את צניעותה ומדברת בביטחון של מומחה. היא נעשית מסוכנת כאשר היא מתארגנת, בוחרת לעצמה דוברים וטוענת שהיא מייצגת את העם כולו.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה ומייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד, ומלמד היסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בזיקות שבין המחשבה המקראית, הפילוסופיה, ההיסטוריה, האתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש ליצור דיאלוג בין מקורות היהדות לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך רוח של חקירה, העמקה, העברת ידע ואחריות.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.