האם יכול להיות אדם דתי שאינו רוחני או אדם רוחני שאינו דתי?
הרעיון פשוט: יהדות היא ספר החוקים של היצרן, וכל מי שרוצה להפעיל את המכונה בצורה חלקה – ממלא אחר הוראות היצרן. רוחניות היא פשוטו כמשמעו: רוח הדברים. לכן, יכול להיות מעשה דתי אך בלי רוחניות, כמו שיכול להיות אדם שהוכנס לתפקוד לפי ההוראות, אך לעולם לא טפול לעצמיותו, לא מכיר ב »אני-עצמי » שלו. רוחניות היא המשמעות של הדברים, הנשמה, הפנימיות. ישות רוחנית היא ישות בשיחור מתמיד אחרי השתלמותו. היא נאלצת לבחון את מניעיה, מנסה לעשות חשבון נפש עם מעשיה, ובעיקר כנה עם עצמה ועם אחרים. היא מנסה לשמור על פתיחות לרעיונות לא מוכרים, ומוכנה ללכת לכל מקום כדי להגשים את העקרונות שבהם היא מאמינה. רוחניות היא כל מה שמייחד אותנו כבני אדם – כהומו-סאפיינס. בתחילת דרכי, הייתי די נוכח בין בני האנוש הדתיים הנורמטיביים, ורק לעתים רחוקות מאוד הייתי נפגש עם הרוחניות המצופה. הדתיות אפכה אותי, בעצם, למעשי, לפולחני המרותק לציות מעוקר לכת ולמצוותיה. בוודאי, התפילין ניסו לחבר אותי למרומים, לימוד תורה ומצוות התכוונו לחזק אותי לקראת דתיות, תפילותיי התוודאו לשקטות אלוהית, ולמרות כל אלו, רוחניות הגותית אמיתית היית עדיין העלם דבר. הסכמתי לקבל עלי וליישם את רשימת החוקים שאיתם חוויתי את הזהות החדשה שלי, השתייכתי לקהילת המאמינים, זאת אומרת למי שמאמין ש… « אולי »… הפכתי למאמין דגול ב »אורתופרקסיה » מבלי להטיל ספק או לדרוש מעצמי אמיתות ה’דוגמה’, מבלי לטעון נגד ולבקר את רוח המוסכמות הקבועות. כשהתעוררתי מן האחיה שבוצעה בי לאחר דום ליבי בהדסה, לפתע פתאום היה לי פחות צורך ב »דתיות » אלא יותר צורך להיות מסוגל לחוות בצורה אינטנסיבית את המשמעות הברורה של הדברים, ה’נומן הקנטיאני’ של הנושאים. ה »ל-מה, וה-למה » הפכו לבעלי בריתי, ה »איך » קידם אותי אל עבר הספק, האונטולוגיה של הנשמה, העולם ואלוהים נרקמה בתוכי. ישות מובנת לעצמה הטוענת להיות אמיתית, להימצא מתך עצמיותה, להתהוות לעולם. כך האנושיות הרוחנית שלי נגאלה, גם אם כבר לא הייתה מוצפת דתיות לפי הקנונים המקובלים.
ישנן מספר דתות שונות על פני כדור הארץ, לרבות מהן יש טקסטים רוחניים משלהן. בתור תלמיד של רבים מהם ברחבי העולם, אפשר אולי למצוא דברים בעלי ערך רב בכולם. במילים פשוטות, מטרת הדת היא לטפח את הרצון והיכולת לחוות את הנוכחות האלוהית בחייו של האדם. זוהי מטרת כל התורות והטקסים, בתוך מוסדות גדולים וכן בפרטיות ביתו. הרצון והיכולת לחוות את הנוכחות האלוהית חייבים להביא אותנו לכוח הידע שהבורא כל חיים הניח בכל לב אנושי. במילים אחרות, מאמינים שהדת משפרת את הרוחניות. רק אם אנו פתוחים לחלוטין לאלמנט הרוחני של הדת, זה ישפר את ההרמוניה של ההוויה. אם אנחנו דתיים אבל לא רוחניים, זה בקושי יכול להשתכלל – למעשה, זה יכול ליצור הפרעות רבות. אם הדת מלמדת או מעודדת שיפוט של עצמך ושל אחרים, לרוב היא מטרידה מאוד את הנפש, הרוחניות, מצדה, מעודדת חמלה כלפי עצמך ועבור אחרים. אך זה גם מוביל אותנו לעתים קרובות להדחיק היבטים של עצמנו שאולי היינו שופטים כלא ראויים לקבלה. הדת מלמדת אותנו את החובה לבטוח לחלוטין בעצות חכמינו או בכתבינו – בניגוד להקשבה לדחפים של נשמתנו, זוהי דת המזיקה לתחושה הטובה של ההרמוניה הרגשית של עצמיותנו. בוודאי, חוות דעת חיצונית יכולה להועיל, אך ורק במקרה בו האדם המקבל חוות דעת זו מסכים באופן אותנטי לדעה זו. כמובן, טקסטים מקודשים הם שימושיים, אך הפירושים שלהם חייבים להיות מעובדים על ידי השכל, הלב והנשמה של כל אדם, ולא לקבוע כאמת סופית על ידי סמכות זרה לעצמו.