החיבה איננה רגש חולף ואינה קישוט לנפש; היא דרך להיות בעולם. היא עולה מאותן מעמקים חבויים שבהם האדם מנסה עדיין להכיר את עצמו. בצורתה הפשוטה ביותר, היא אור רך החודר בין התנועות, אפשרות עדינה לומר: « אני כאן, בלי לכבוש, בלי מסכה, בלי חשבון. » הנשמה אינה יודעת תמיד כיצד לבטא נוכחות זו, אך היא חשה אותה. היא יודעת שהעדנה, כאשר היא אמיתית, איננה מחליפה דבר: היא מגלה את מה שבנו סירב למות.
להיות אדם של חיבה פירושו לבחור את החדירות על פני השריון, את הפתיחות על פני ההתקשחות. זהו להסכים שהאחר יעבור בתוכנו לרגע אחד, שיגע באותו חלל סודי שבו הפצע והטוב דרים יחדיו ללא סתירה. טועים לחשוב שהעדנה חלשה: היא האומץ השקט של מי שלא ויתר על כבוד הלב. אין דבר חזק יותר ממחווה מרוסנת, מכף יד הנחה ללא רצון להחזיק, ממבט שמבין עוד בטרם הוא שופט.
יש בחיבה נשימה כמעט לילית, נשימה ארוכה שאינה מבקשת לשכנע אלא להכיר. היא איננה כובשת, איננה תובעת; אינה מבקשת דבר לעצמה. היא אותה זמינות קלה הממתנת את אכזריותו של העולם, המרככת את חדותו. כאשר נשמה של חיבה נפתחת לרגע, אפילו כלפי זר, היא מבצעת דבר קטן לכאורה, אך מכריע: היא מזכירה לנו שהאדם אינו נידון לקשיחות כדי לשרוד.
לקבל חיבה פירושו להשעות את הרפלקס המגן המתיש אותנו. זהו להסכים לרעיון שהטוב יכול לבוא מן האחר ללא תנאי מוקדם, ללא הצדקה. הרגע שבו השריון נסדק אינו רגע של חולשה: הוא התחלה. לעיתים מילה אחת מספיקה כדי להשיב את הנשמה לצירה, ליטוף אחד מחזיר את האיזון ליום שלם, חיוך אחד מעלה לפני השטח את מה שבתוכנו חשב שהלך לאיבוד.
לתת חיבה פירושו להציע מקלט ללא קירות. ליצור מחסה שאינו נראה אך מורגש, רווח קטן שבו העייפות מוצאת סוף־סוף מנוחה. זהו לוותר על כל צורה של בעלות כדי להניח לנוכחות פשוט להתגלות. בעולם המדמה כוח מפני שהוא נסגר, מצויה העוצמה האמיתית דווקא בפשיטות הזו. נשמה של חיבה יודעת שהמחוות הזעירות מעצבות גורל באופן ודאי יותר מהצהרות רועשות.
להיות אדם של חיבה פירושו לסרב לפיתוי המתחדש של הציניות. להחזיק, למרות הכול, ברעיון שהאדם אינו מוגדר על־ידי יעילות או שליטה, אלא על־ידי יכולתו להינגע. הנבואה העברית לימדה אותנו זאת טוב מכולם: האדם מעולם לא הוזמן להקשות את לבו, אלא לפתוח אותו. לא מתמימות, אלא מפכחות. לב סגור אינו מגן על דבר; הוא מתייבש. לב פתוח מסתכן, אכן, אך הוא חי.
הנס של העדנה טמון בהצנעתה. היא אינה מתפרצת ואינה מתבלטת; היא עוברת, לעיתים בקושי מורגשת, ובכל זאת משאירה אחריה שובל של אור. בלתי נראית לעין, אך בלתי מחיקה בזיכרון. מכל הכוחות שהאדם נושא בתוכו, היא הרכה ביות, והמתמדת ביותר. היא נשארת כאשר הכעס כבה, כאשר העצב נחלש, כאשר העולם חוזר לשתיקתו. היא נשארת, ובשארית הזאת יש משהו הדומה להבטחה.
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved