מילה אחת: פשרה – רוני אקריש

דבריי, אם הן אקטואליות, נוטים לרצות לעסוק בנו לקראת טוב יותר, לקראת מה שעדיף, התקווה הזו לגלות סוף סוף דימוי מלאכי על פני האדם. נסה אחרת, נסה להציע ל »יפה » את ההזדמנות להביס את « החיה » המטונפת כל כך נוכחת בחיי היומיום של סאפיינס. האם נוכל ליישם את המינימום החיוני הזה מבלי להטיל ספק בפרוגנוזה שלו! האם זו לא תהיה בקשה מוגזמת?
אנחנו צריכים לדבר ולא להילחם יותר!
אנחנו נדרשים לדון ולא להתווכח יותר!
אנחנו קרואים אל השיח ולא להקשבה עצמית!
אנחנו נתבעים לחילופי דברים ולא למונופול הדעת!
אנחנו מוזמנים לאחל ולא לקלל יותר!
אנחנו מצווים לסנגר ולא להכפיש יותר!
אנחנו מוכרחים להרגיש, לחוש, ולא להתעלם יותר!
נלמד, נתחנך, נשכיל, נחכים, נתקרב, נתפשר, גם אם קשה ליומרנות היהודית!
אהוב את עצמך ואל תשנא יותר את עצמך!
פשרה: העשרת הנשמה אצל אפלטון! נתחיל בכך שהפילוסופיה כמעט נולדה עם הרעיון שפשרה חיונית לחיים. בדיאלוג של הג’ורג’יה, אפלטון מקדם, דרך פיו של סוקרטס, רעיון שאינו מוכר לנו:
« אני אדם מרוצה מעצם העובדה שמישהו סותר אותי. »
בעוד שההיגיון הבריא היה רוצה שלפחות נכעס על העובדה שסותרים אותנו, סוקרטס מגן על הרעיון ההפוך. לקבל שלא ננצח מיד, האם זו סוג של השפלה עצמית?
« למעשה, אני חושב שיש יותר תועלת בהפרכה, בכך שההיפטרות מן הרע הגרוע ביותר עושה לי טוב יותר מאשר להציל אחרים ממנו. »
הרוע הגרוע ביותר כאן הוא הטעות. זה לא כדי לרצות אחרים שאדם אוהב שמפריכים אותו, אלא רק בגלל העובדה שהפריכה מאפשרת להתקרב לאמת, שיכולה להיות דבר מועיל רק לעצמו ולאחרים, לפי אפלטון. אם המונח « פשרה » אינו בשימוש מפורש אצל הפילוסוף, הרעיון הוא לקבל סוג של ענווה, לעולם לא להאמין שאדם יודע הכל אלא להתחיל מאותה הנחת יסוד, על פי הנוסחה הסוקראטית המפורסמת, לפיה: « אני יודע שאני לא יודע כלום ». דיאלוג בריא הוא דיאלוג שבו כל אחד עושה צעד לקראת האחר, בחיפוש חסר עניין אחר העשרה משותפת. וזה יכול להיעשות רק אם שני הצדדים יסכימו לסגת מעט, בעת הצורך. אם הפשרה מאפשרת לשני אנשים להתחבר במהלך דיון, היא מתייחסת באופן כללי יותר לדיון חברתי-פוליטי ולגיבוש אינטראקציות בין הצדדים.
באחד הפרקים המפורסמים ביותר ב »מסות » (« אמנות הדיאלוג »), מישל דה מוֹנְטֵן הופך את הדיון והשיח גם לאמצעי כדי להגיע לאמת, אבל גם לסגולה שהוא מוקיר: הידידותיות. ה »דיאלוג », כלומר הדיון התוסס, רך יותר כאן מאשר אצל אפלטון, אם כי הוא כרוך גם בהפרכה. דיון, הסכמה לסתירה, תגובה ספונטנית בשיח, כל זה פותח אותנו אל האחר, מעודד אותנו להכיר טוב יותר את בן השיח הבלתי מוכר הזה לעתים קרובות, אפילו להפוך את עצמנו לבני לוויה בדרך. הסכם מנומס זה יכול להיעשות רק בתנאי אחד: שהשני יסרב להתווכח בצורה « עיקשת, זדונית וכוחנית », כלומר לזנוח את יחסי הכוחות. סגולה שקל יותר לשבח מאשר לממש, אולי! ובכל זאת!
לא נקבל שום דבר בכוח, הרעיון הזה משותף גם לפילוסוף פול ריקור, במיוחד בתחום הפוליטי. רק פשרה תאפשר למצוא פתרונות בפוליטיקה. בפרק « למען אתיקה של פשרה » הכלול בספרו « פילוסופיה, אתיקה ופוליטיקה » (ראה אור ב-2017), ריקור עורך התבוננות טרגית בפוליטיקה: אין סטנדרט גבוה יותר שיכול לתאם שחקנים פוליטיים.
« לא ניתן להשיג את טובת הכלל על ידי הצדקה אחידה, אלא רק על ידי הצטלבות של כמה סדרי גודל. הפשרה קשורה אפוא בעצם לפלורליזם של הצדקות, כלומר לטיעונים שפוליטיקאים מעלים במהלך סכסוכים. »
פשרה היא לא הסכם ולא תחבולה. מצד אחד, פשרה אינה מבטלת מתחים; זה פשוט מהלך המונע מהמצב להסלים.
« פשרה היא מחסום בין הסכמה לאלימות. בהיעדר הסכמה אנו מתפשרים למען השלום האזרחי. »
מצד שני, פשרה היא לא תחבולה מוסרית, בגידה בעצמך, לפי פול ריקור; לפיכך אין לדחות אותה באופן עקרוני.
« בהונאה שם יש תערובת מרושעת של תוכניות ועקרונות ייחוס […] בפשרה, כל אחד נשאר במקומו, אף אחד לא מופשל מסדר הצידוק שלו. »
במילים אחרות, הפשרה הוא משחק שהסכום שלו חיובי: על ידי הצלבה של כמה דעות, אנו מגיעים למשהו טוב יותר.
הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי ממליץ להתקרב לאנשים שנראים לנו הכי רחוקים, כדי למצוא מחנה משותף בין שאיפותינו לשאיפתם. במקום לשים את עצמנו במקומם, עלינו להבין את משמעות המילים שלהם, המחוות שלהם, ההתנהגות שלהם. ההקשבה הזו מעדיפה דו קיום: מול הפחד מאחרים – הפחד מחוסר אונים, מלהיות משוכנע? וכנגד המניעים המוכרים, נותרו המילים והמחוות המדגימות רצון לחיות בשלום. הוא מזכיר לנו שחילוקי דעות והתנהגויות לא הולמות תמיד יתרחשו ושההרמוניה החברתית היא חלום בלתי אפשרי, מרלו-פונטי מדגיש את הכללת כולם בתהליכים פוליטיים. אף אחד לא יכול להיות חופשי לבדו, שכן, כל חיינו כבר שלובים זה בזה, ואם כך המפגש שלנו עם האחר הוא, יהיה התועלת הנקייה היחידה.
שיח, אפילו באמצעות קונפליקט, תמיד יציג בפנינו דרכים חדשות לחיות ויזין את היצירתיות שלנו. זו שאלה של הבנה: הרעיון המרכזי של הפילוסופיה הפוליטית של מרלו-פונטי הוא שחופש אמיתי: « לוקח את האחרים מאיפה שהם נמצאים, מבקש להיכנס לעצם הדוקטרינות השוללות את החופש הזה ולעולם לא מרשה לעצמו לשפוט לפני שיבין ».