ב־2026 הכול כבר « מטופל ». הכול כבר “מוסדר”. הכול כבר עבר בדיקת איכות מוסרית. יש מילון מאושר, יש מילון אסור, יש מילון “בעייתי”. ובעיקר יש את מה שאפשר לקרוא לו, בלי להגזים, שפת התקופה: שפה שלא מתארת מציאות אלא מחלקת תעודות כשרות. שפה שהחליפה את השכל באווירה, את העובדות במצב רוח, את ההיסטוריה בטיפול רגשי.
וכך, במקום « תושבים » אומרים « מתנחלים ». במקום « גרים ביהודה ושומרון » אומרים « קולוניאליזם ». ואם מילה אחת לא מספיקה כדי לייצר אשמה, מוסיפים עוד אחת: אחרי « מתנחלים » באה « התנחלות/קולוניה ». כפילות של כפרה. לחץ מוסרי כפול. לא די בכך שתסמן את האדם, אתה מסמן גם את המקום, גם את האוויר שהוא נושם. זה לא דיון גאוגרפי: זו ליטורגיה. טקס קטן של « אני בצד הנכון ». מין טקסיות חילונית שבו כולם לוגמים אשמה ומחייכים לעצמם שהם הקידום.
המעניין הוא שזה לא נאמר בלהט של קנאות. להפך: זה נאמר בפנים רציניות, של אנשים « אחראים », של אנשים עם תגיות, דוברות, מצגות, וחיוך קטן של מי שמנהל את המצפון הלאומי כמו מחלקת שירות לקוחות. הם מדברים כמו כרוזים שקיבלו תקן. הם חושבים בסיסמאות שעברו אישור תקני. הם קוראים לזה « אחריות », אבל זו השתעבדות לשפה. כי השפה כאן אינה כלי; היא שלטון. שלטון של מונחים, של תוויות, של היגדים סגורים שמטרתם אחת: להפוך את המציאות למקרה מוסרי, ואת המקרה המוסרי לעלבון קבוע.
והרי מדובר באנשים, תושבים, משפחות. והארץ, יש לה שם: יהודה ושומרון. שם שלא נולד ב »טוויטר » ולא במעבדה של « נרטיבים », אלא בתוך שכבות עומק של זיכרון, לשון, ספר, מסורת. אבל שפת התקופה לא אוהבת שמות עם זיכרון. היא אוהבת שמות קיצור, שמות גינוי, שמות שמייצרים פסק דין מבלי להטריח את המוח. המילה « מתנחל » היא המצאה גאונית של העידן: היא חוסכת מחשבה. היא פוטרת מהיסטוריה. היא מקפלת עולם שלם לתוך תווית אחת, ואז מרגישה מוסרית.
וזה בדיוק מה שמחליף היום פילוסופיה של ההיסטוריה: טיפוליות. במקום להבין, « לעבד ». במקום להעמיק, « להרגיש ». במקום שיפוט, « טריגר ». במקום מושג, « חוויה ». במקום אמת, « מה שאני צריך כרגע כדי להרגיש שאני אדם טוב ». זו תקופה שבה השכל חייב להתנצל בפני הרגש, והעובדות חייבות לבקש סליחה מהאווירה. ומכאן מגיעים אותם רגעים שבהם אנשים מדברים לא מתוך ידיעה אלא מתוך מערכת העיכול: מחשבות-בטן, זעם-בטן, צדק-בטן. הכול מידי, הכול חם, הכול עסוק בעצמו.
ואז מופיע הצורך הגדול: להיות אהובים. להיות מוכרים. לקבל ליטוף מן הוועדה העליונה של המערב, אותו בית דין שמחלק מדליות של « טוב » לכל מי שמקיים את טקסי החרטה ומדקלם את התוויות הנכונות. כאן נכנס Lessing (לסינג) כצומת מאיר: הלקאה עצמית ככרטיס כניסה. אימוץ המבט של המאשים, אימוץ המילים של המאשימים, תקווה שברגע שתאמר « מתנחלים/קולוניות » בקול הנכון, יגידו לך « כל הכבוד, אתה משלנו ». זו שנאה עצמית, לא בהכרח כפסיכולוגיה פרטית, אלא כמנגנון חברתי: להפוך את עצמך לאשם כדי שמישהו אחר ילטף אותך על « המוסריות ».
אלא שהמערב שמחלק את הליטופים האלה הוא כבר מזמן לא מגדלור; הוא תיאטרון של מוסר. ככל שהוא מתרוקן, כך הוא מטיף יותר. ככל שהמידות הטובות נעלמות אצלו, כך הוא מייצר קודקס של « ניסוח נכון ». הוא לא בונה אדם; הוא בונה שפה. הוא לא מתקן חיים; הוא מתקן מילים. וכך נוצרת « אימפריית הטוב »: אימפריה שלא כובשת שטחים אלא מצפונות; שלא מנצחת בקרבות אלא מנצחת במילונים; שלא מכריעה באמצעות אמת אלא באמצעות גינוי.
ועכשיו נחזור, שוב, לפשטות שמפחידה את שפת התקופה: הם אינם « קולוניזטורים ». הם תושבים. ואם הם באים ומתיישבים, זה בתוך מה שצריך להיקרא בשם מדויק: הִתְיַשְּׁבוּת, הַשְׁרָשָׁה, הִתְנַטְּעוּת. לא במובן הבירוקרטי, אלא במובן האורגני: לנטוע, לתת שורש, להפסיק להיות אורח בעולם, לבחור המשכיות במקום נדודים. זה לא « סימן שאלה מוסרי »; זה מעשה אנושי יסודי. אבל העידן הזה שונא יסודות, כי יסוד לא מתנצל.
וכאן מגיע שורש הבעיה בישראל עצמה: היעדר תרבות כללית בקנה מידה רחב. לא חסר לנו עוד « מידע », חסרה לנו עמוד שדרה של הבנה. חסרה פרספקטיבה ארוכה, זיכרון של סיבות ותוצאות, יכולת לקשר בין שכבות. ואז קורה הדבר הבלתי נמנע: הציבור הופך חדיר לשפת התקופה. הוא מקבל תוויות במקום מושגים, סיסמאות במקום היסטוריה, מוסר-טקסי במקום שיפוט. הוא נעשה קל לניהול: מספיק להדליק לו רגש, והוא כבר « מבין ».
ומכאן, המשפט שאולי חריף מדי, אבל לפעמים החריפות היא המינימום של אמת: הבורים מטרידים, רודים, דלי-השכל פורים, האינות מתפשטת. היעדר זה אינו שקט: הוא תוקפני, הוא נואם, הוא פוסק, הוא מנופף בתעודת « טוב » כאילו הוא תחליף לאינטליגנציה. הוא דורש להישמע לא מפני שיש לו מה לומר, אלא מפני שהוא נעלב. וזה המוות האמיתי של חברה: לא כשהיא מפסידה אויב, אלא כשהיא מפסידה את היכולת לדרוש מעצמה ללמוד, להבחין, להתבייש בבורות, להתאמן בחשיבה. כי תרבות כללית אינה קישוט. היא הגנה. היא התנגדות. היא החיסון נגד אימפריית הטוב. היא מה שמאפשר לקרוא בשם למציאות בלי לבקש סליחה מן האווירה. וכשלא יודעים לקרוא בשם למציאות, מישהו אחר ייקרא לה בשם, נגדך, ואתה עוד תמחא לו כפיים בשם « המוסר ».
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות