המאמץ לאזן בין נאמנות מסוימת לדת ולעם היהודי לבין מחויבות אוניברסלית יותר לקהילה האנושית התגלם במאבק לקביעת תאריך לתחילת השנה היהודית. שתי האפשרויות היו, ניסן, חודש פסח, ותשרי, החודש של מה שנקרא היום חג ראש השנה. בתורה תחילת השנה נקבעה בבירור בניסן א’, בהקשר של תיאור חג הפסח הראשון.
« וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. » (שמות יב, א-ב ).
שנה חדשה זו חגגה את בריאת האומה היהודית באמצעות גאולת בני ישראל ממצרים. ניסן, כראשון בחודשים, עלה במקביל לתחילתה של ההיסטוריה הלאומית היהודית. אולם מפתיע שהתורה אינה מזכירה שנה חדשה ב-1 בתשרי, שהיא כה מרכזית בחוויה הדתית היהודית כיום. התייחסות התורה ל-1 בתשרי נדירה מאוד, ומתארת חג המאופיין בעיקר בתקיעת שופר.
« דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן–זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ. » (היקרא כג, כד)
השם « ראש השנה » אינו מוזכר, ואין התייחסות לתפקידו כיום הדין ויום השנה לבריאת העולם. אולם, בזמן המשנה, בראשית המאה השנייה, קווים הרחבים המתארים את החג הנוכחי, ראש השנה, היו ברורים. דיונים בקשר לתפילות ראש השנה מופיעים כבר בדברי בית הלל ושמאי, שראשיתם במאה הראשונה לספירה.
המשנה ראש השנה א’ א’ מגדירה באופן ספציפי את מעמד « השנה החדשה » כראש השנה.
» רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי. באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות. »
למרות שתפקידיה של שנה חדשה זו מתייחסים בעיקר למחזור החקלאי ולתחילת שנת קציר חדשה, המשנה מתחילה לייחס לה גם משמעות מושגית ותיאולוגית.
א,ב: « בארבעה פרקים העולם נידון: …בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר « היוצר יחד, ליבם; המבין, אל כל מעשיהם » (תהילים לג,טו)…
בין התורה לעריכה של המשנה גברה חשיבותה של השנה החדשה בסתיו, הפכה לחגיגה גדולה, ושנה החדשה של ניסן, באביב, נותרה כסמן של החודשים והמועדים ביומן השנה.
אף על פי שיש שפע של תיאוריות על סיבות למעבר הזה, המנגנונים נעלמים בתוך רשת של שינויים היסטוריים.
הרבנים התלמודיים מנתחים את נוסח התנ »ך כשהם מתווכחים מתי אמורה להתחיל השנה החדשה, אך קבוצות שונות של פסוקים מניבות תשובות שונות. היסטוריונים מצטטים עדויות מהמזרח הקדום, כשהם מסתכלים על שנים חדשות שנחגגות על ידי עמים שכנים, אבל שום דבר לא מכריע. אחרים מסתכלים על ארכיאולוגיה כדי לגבות אותם. אבל האמת נותרה מעורפלת. כמה עמים שמיים קדומים חשבו שהשנה מתחילה סביב קציר בסתיו ותחילת העונה הגשומה, שניהם סימנו את תחילתה של שנה חקלאית חדשה. למרות שהתורה אף פעם לא מתייחסת במפורש לשנה חדשה בסתיו, יש חוקרים הרואים את הכרונולוגיה לכאורה של חג הקציר בסתיו (סוכות) בתור רמז קטן לשנה סתווית אפשרית.
על פי שמות כ »ג, כ »ו, חג הקציר, העוקב מקרוב אחר ראש השנה ויום הכיפורים, מתרחש בסוף השנה, « בצאת השנה », המסמל את סופה של שנה חקלאית ותחילתה של הבאה:
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה.
בדומה לכך:
וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים; וְחַג, הָאָסִיף–תְּקוּפַת, הַשָּׁנָה. (שמות ל »ד, כ »ב)
נאמר כי חג הקציר מתקיים ב’תקופת השנה’, « בתחלת השנה ».
עדות נוספת לסתיו כתחילת השנה החקלאית בארץ ישראל היא לוח שנה מהמאה ה-10 לפני הספירה שנמצא בתל גזר, שמתחיל בשני חודשי הקציר. חוקרים המחפשים אחר קודמים מקראיים לחג הנוכחי של ראש השנה פונים גם לטקסט של נחמיה, למרות שהוא אף פעם לא מתייחס לחגיגת ראש השנה.
וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, וְכֹל, מֵבִין לִשְׁמֹעַ–בְּיוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. (נחמיה ח, ב)
אדרבא, הוא מתאר את עזרא קורא את ספר התורה לפני העם ביום הראשון לחודש השביעי.
יש התוהים, בהתחשב להצטברות הרמזים בהקשר לחשיבותו של א’ תשרי, האם יום זה היה שנה חדשה בתקופת המקרא? האם התורה « כיסתה אותו » כי הקונוטציות הפגאניות של היום היו חזקות מכדי להכיר בו כשנה חדשה ליהודים? עם זאת, חוקרים אחרים מאמינים כי קיומן של חגיגות ראש השנה האליליות השפיעו על עיתוי השנה החדשה של ניסן ותשרי, אולם העדויות סותרות. פסטיבל אקיטו שחגג את ראש השנה הבבלי והשומרית התרחש בדרך כלל באביב, אם כי יש עדויות מסוימות לפסטיבלי אקיטו הסתוויים. ח’ תדמור טען שבתקופת המקרא ניסן היה השנה החדשה במלכות יהודה ואילו תשרי היה שנה חדשה בממלכת ישראל הצפונית. בספרות קומראן, מגילות ים המלח, ניסן הןא תמיד סימן לשנה חדשה. לדברי יחזקאל קאופמן, ישנם חוקרים הטוענים כי חג הסתיו המתואר בתורה הוא שנה חדשה « על בסיס התאמתו כביכול לשנה החדשה הבבלית, שבה מיתוס הבריאה והקרב של האל הבבלי הקדום מרדוך נגד טיאמאת מהווה נושא מרכזי » חוקרים אלה חזו דרמה שנתית של הקרב בין האל הישראלי נגד טיאמאת ו »המלכתו לאחר מכן כמלך אוניברסלי ».
סדרה של תהילים המתמקדים במלכות אלוהים (47, 93-100, 149 וכו’) נותנים אמון נוסף להשקפה זו, שנחשבו כחלק מטקס השנה החדשה. נושאים שחוזרים על עצמם במזמורים אלו משקפים רעיונות חשובים בחג הרבנות של ראש השנה: אלוהים כבורא, אלוהים כמלך ואלוהים כשופט. כמה מהמזמורים מרמזים גם על תקיעת שופר.
עָלָה אֱלֹהִים, בִּתְרוּעָה; יְהוָה, בְּקוֹל שׁוֹפָר. (מז, ו)
עם זאת, קאופמן אינו מקבל את ההסבר הזה, ומכנה אותו « אחד התוצרים המדהימים ביותר של הדמיון היצירתי של חקר המקרא המודרני ». קאופמן אינו רואה עדות תנ »כית לקרב בין אלוהים לאלוהות בבלית כלשהי, והוא טוען כי מזמורי ההסמכה מתמקדים במלכות אלוהים על הבריאה, ולא בניצחון על אויב אלוהי.
עוברים מהתיאוריות של חוקרי המקרא לפרשנויות של פרשנים יהודים, אנו רואים הכרה בקיומן של שתי השנים החדשות, ניסן ותשרי, לצד ניסיונות להפיק משמעות מהכפלה זו. מכיוון שראש השנה חל בתחילת החודש השביעי, ספירה מניסן, רמב »ן, פרשן מהמאה ה-13, קשר את השניים יחדיו בטענה שעצם תהליך הספירה מחבר את ראש השנה לגאולה ממצרים. מחשבה זו, מציע הרמב »ן:
« דומה לקשר בין יום חול לשבת שמתבצע גם בספירה: כשם שאנו זוכרים את יום השבת על ידי ספירה לפי היום הראשון של מחזור השבת, היום השני של מחזור השבת [בעברית, לימי החול אין שמות, הם ממוספרים ביחס לשבת הקרובה], אז נזכור את יציאת מצרים בספירת החודש הראשון, והחודש השני והשלישי מגאולתנו. כי אין זה המניין שאנו מיישמים על השנה, כי ראשית שנותינו בתשרי, כמו שכתוב (שמות ל »ד, כב), « חג האסיפה בימות השנה », והוא כתוב (שמות כ »ג, טז), « ביציאה/חילופי השנה ». לכן, כאשר חודש ניסן נקרא « ראשון » ותשרי « שביעי », הכוונה היא: הראשון מהגאולה והשביעי ממנו. וזו המשמעות של « הראשית תן לך ». כי אין זו תחילת השנה, אלא תחילתה עבורכם, כי היא נקראת כך לזכר גאולתנו. »
גם פרשנים מודרניים של יהדות מחפשים משמעות בקיומם של שני חגי השנה החדשה. הם מתמקדים בתפקידים של שתי ראשי שנים החדשות כמופתים לאיזון הפרטיקולרי/אוניברסלי ביהדות – המשקל היחסי שהיהדות מעניקה להתמקדות פנימית בעם היהודי לעומת התמקדות חיצונית באנושות כולה. אחד מציין שלמרות שר’ אליעזר ור’ יהושע התווכחו במסכת ראש השנה של התלמוד הבבלי אם ניסן או תשרי משמעותיים יותר, שניהם קיבלו על עצמם את קיומו של לוח שנה עם יותר משנה חדשה אחת. שניהם מצטטים פסוקים המתיימרים להוכיח שסדרה של אירועים קריטיים התרחשו בחודש המועדף עליהם: בריאת העולם, גאולת ישראל העתידית מהגלות, לידתם ומותם של האבות, היריון הילד על ידי האימהות ושחרורו של יוסף מהכלא.
הסיבה, הוא טוען, הייתה לתת משקל רב יותר למגמה הלאומית או האוניברסלית ביהדות. מכיוון שר’ יהושע ראה בגאולה הלאומית את נקודת המשען של ההיסטוריה העברית, הוא קבע עם התורה שניסן הוא החודש הראשון. תפקידו של ניסן כשנה החדשה למלכים עבריים כמו גם יום השנה ללאום העברי משקף את המיקוד הלאומי של התנ »ך. בתנופתו האוניברסלית יותר, תמך ר’ אליעזר בתשרי כיום השנה לבריאת אדם ומכאן של האנושות כולה. בתוך המצפן האוניברסלי של תשרי, הודגשו סוגיות של חטא והתחדשות החלים על כל בני האדם. גם העובדה שתשרי הוא השנה החדשה לספירת מלכות המלכים הגויים משקפת את נקודת המבט הארצית הזו.
על ידי ייחוס תפקידים שונים אך משלימים לשנים החדשות של ניסן ותשרי, סייעו מורי התורה לשלב נקודות מבט של עולם, לאום ופרט בתוך התורה העברייה.