ככותב, הוגה ומחנך, חובתי היא לשמור על מרחק, להתבונן בעובדות מבלי להיכנע לרפלקסים רגשיים, ולהעמיד את מרכיבי הניתוח בפרספקטיבה אובייקטיבית ככל האפשר. אחריותי איננה לתמוך בזרם מרכזי מסוים, אלא לבחון באופן קר ומחושב את היררכיית סדרי העדיפויות המתחייבת בכל אומה ריבונית.
בכל מדינה, טובת הכלל גוברת על טובת הפרט. אין זו שאלה של רגישות או תחושה, אלא דרישה מבנית: ממשלה שאינה מגנה על רוב אזרחיה – מועלת בתפקידה הבסיסי ביותר. במציאות הנוכחית, הגנה על עשרת המיליונים של אזרחי ישראל חייבת להיות היעד המרכזי, הקבוע, שאינו נתון למיקוח. טרגדיות אישיות, גם אם הן קשות ומכאיבות, אינן יכולות לבדן להכתיב את קו הפעולה האסטרטגי.
אלא שבחודשים האחרונים אני עד לעלייתה של אידיאולוגיה שאני מכנה « דת החטופים ». פולחן זה מציב את עניינם של השבויים מעל לביטחון הכללי. הוא כופה על הפעולה הצבאית והמדינית מגבלות שמקורן ברגש, משתק את קבלת ההחלטות והופך את האסטרטגיה לתגובה בלבד. היפוך סדרי עדיפויות זה כבר גבה את חייהם של מאות חיילים והותיר אלפים אחרים פצועים, קטועים או נכים.
אני רואה כיצד האויב מנצל היטב חולשה זו. כל חטוף הופך לכלי לחץ, למגן אנושי המאט את פעולותינו. כל היסוס אסטרטגי, הנובע מן הפחד לפגוע בשבוי, מתורגם ליתרון מוחשי עבור חמאס, המעמיק כך את יכולת הפגיעה שלו.
אינני שולל את ערכה וכבודה של חיי כל חטוף, אך המוסר הקולקטיבי והמדיניות של טובת הכלל מחייבים סדר ברור: שחרור השבויים חייב להישאר יעד משני, המשולב בתוך אסטרטגיה שהמטרה הראשונה והעיקרית שלה היא נטרול מתמשך של האויב והגנה על כלל האוכלוסייה.
המסקנה האנליטית שלי חדה: כניעה ללוגיקת הסחיטה היא הפיכת הפגיעות שלנו למוסד קבוע. רק ניצחון מלא, שיבטל את יכולתו המבצעית של חמאס, יכול להבטיח גם את ביטחונה הלאומי של ישראל וגם את האפשרות המעשית להשיב את השבויים, בין אם חיים ובין אם מתים.
אינני מדבר כאן על מוסר במובנו הרגשי סנטימנטלי, אלא על מוסר קולקטיבי, זה שמבטיח את הישרדותו של עם. טובת הכלל איננה אופציה; היא תנאי הקיום עצמו של ישראל כמדינה ריבונית וכחברה חיה.