פרשת יתרו איננה סיפור דתי. היא חוקה מדינית, טקסט מכונן לעם משוחרר ההולך אל עצמאותו, אל ריבונותו ואל הקמת סדר ציבורי על אדמתו. היא מלמדת שעם שיצא מעבדות אינו נעשה בן־חורין מפני ששבר את כבליו, הוא נעשה בן־חורין רק כאשר הוא יודע לבנות מוסדות של צדק, אמת ואחריות, וכאשר הוא לומד לקשור את חירותו למסגרת מחייבת, מסגרת שאינה קורסת תחת דחפים, נקמה, שחיתות או פולחן אנשים.
אנו חיים בעידן שבו הכול צועק “חירות”, אך מעטים יודעים להגדיר אותה מבלי לצמצם אותה לאנרכיה של הרצון. בעידן שבו “הזכות שלי” נעשתה דת חדשה, וכמעט כל גבול מתפרש כאלימות. דווקא כאן יתרו מזכיר לנו אמת קשה, חירות שאינה בנויה על סדר ועל אמת, מתפרקת. היא נעשית קנאה, שקר, תאוותנות, אכזריות והמון, אותו המון שמחליף מחשבה בסיסמאות.
תנועת הפרשה כפולה, וזו גאונותה, מצד אחד היא מציגה פילוסופיה של המדינה, עצת יתרו, לבזר סמכויות, לכונן משפט, לארגן את הסמכות, מצד שני היא מציגה פילוסופיה של האדם, עשרת הדברים כיסוד לחירות פנימית. במילים פשוטות, בלי ארכיטקטורה ציבורית צודקת אין צדק, בלי ארכיטקטורה מוסרית פנימית אין אדם, ובלי שתיהן, הריבונות אינה אלא מילה מפוארת לכאוס.
מי שאומר למשה “נָבֹל תִּבֹּל” הוא יתרו. אין זו רק אבחנה של עייפות. זו אינטואיציה פוליטית על סכנת הריכוז. מערכת הנשענת על אדם אחד, גדול ככל שיהיה, סופה לקרוס תחת העומס, ובעיקר, לעקם את הדין. התורה מדברת כאן בשפת המוסדות, חלוקת אחריות, מדרגות שיפוט, היררכיה של קרבה, ובחירת אנשים “חיל”, “אמת”, “שונאי בצע”. אין זו טכניקה בלבד, זו מוסריות של סמכות. שהרי שחיתות איננה רק עניין של “אנשים רעים”, פעמים רבות היא תוצר של מבנים שמרכזים כוח וחונקים מחלוקת.
כאן נשמע ההד של מונטסקייה, ב־רוח החוקים, הכוח, כאשר הוא מתרכז, נוטה להתעלל, כאשר הוא מאוזן ומוגבל, הוא נוטה להישמר. יתרו מנסח את העיקרון הזה בלשון מקראית, אל תבנה ריבונות על עורף אחד, אל תבלבל מנהיגות עם בעלות, אל תבלבל סמכות עם קדושה. צדק מוסדי הוא תנאי לחירות, הוא הנוגדן לפולחן האישיות.
אלא שהפרשה נמנעת גם מן המלכודת השנייה, להפוך את המוסדות לאליל. כאן לקח בסגנון מקס ובר. ב־האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם ובר מראה כיצד משמעת ורציונליזציה מייצרות יציבות, אך גם מזהיר מפני “כלוב הברזל”, מנגנון יעיל שסופו לבלוע את החיים. התורה דורשת סדר שאיננו מכני, סדר הנושא תביעת אמת ושנאת בצע. לא רק יעילות, יושרה. לא רק ניהול, משפט.
ואז מגיע סיני. הפרשה עוברת מן המנגנון אל הלב, מן המדינה אל האדם. וכאן מתפוצצת הטעות המודרנית, החירות איננה היעדר גבול, החירות היא הגבול הנכון. עמנואל קאנט, ביסודות המוסר, ובפרט הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות, טוען שהאדם חופשי כאשר הוא מציית לחוק מוסרי שמקורו בתבונה, לא בפחד ולא בדחף. הטקסט המקראי אומר זאת בדקדוקו, עם משוחרר אינו נעשה “בן־חורין” מפני שהוא עושה כרצונו, הוא נעשה בן־חורין כאשר הוא יודע לעמוד מול עצמו, מול כוחו, מול תשוקותיו, מול ההמון, מבלי להתמוסס בתוכם.
עשרת הדברים אינם “רשימת איסורים” בלבד. הם שלד־היסוד של חברה ריבונית, “לא תרצח”, קדושת החיים, “לא תנאף”, הנאמנות כמבנה, “לא תגנוב”, הגבול והקניין, “לא תענה ברעך עד שקר”, האמת הציבורית. כאן עולה חנה ארנדט, היא מזהירה שהפוליטי מת כאשר השקר נעשה שיטה, כאשר הלשון נכנעת לתעמולה, כאשר העולם המשותף של העובדות מתפורר. בלי אמת אין משפט, בלי משפט אין חירות, בלי חירות, הריבונות נעשית כלי כוח עירום.
אבל השיא הפילוסופי של הדברים הוא זה שמטריד את המודרנה יותר מכול, “לא תחמוד”. התורה מעזה להיכנס למקום שהמדינה כמעט אינה נכנסת אליו, אל הרצון. כי חברה יכולה להיות “חוקית” ובכל זאת רקובה מבפנים, קנאה, השוואה, חמדנות, השפלה. וכאן הטקסט נוגע בעצב של העידן הדיגיטלי, החמדה המתועשת, ההשוואה הבלתי נגמרת, כלכלת ה”חסר” המיוצר. אריסטו, ב־אתיקה ניקומאכית, מלמד שהמידות, אופי מעוצב, מאוזן, הן תנאי לחיים טובים, בלי מידות, הערכים נשארים מילים מצוירות על קיר. “לא תחמוד” הוא פדגוגיה של הנשמה, הוא לא מסתפק ב“אל תעשה”, הוא שואל “מה אתה נעשה”. ציוויליזציה שמבססת את כלכלתה על אי־שובע מייצרת בני־אדם חסרי מנוחה, ובני־אדם חסרי מנוחה מתקשים לשאת חירות.
והנה “זכור את יום השבת”. זהו אחד הרעיונות המדיניים־האנתרופולוגיים המודרניים ביותר, הכרזה ציבורית שהאדם איננו מכונה. יום אחד שבו לא הכול כפוף לתועלת. איוון איליץ’, ב־Tools for Conviviality, מבקש להציב גבולות למערכות טכניות וכלכליות כדי שישרתו את האדם ולא יבלעו אותו. ז’אק אלול, ב־הטכניקה או אתגר המאה, מזהיר שהטכניקה נוטה להפוך לערך מוחלט שמכתיב את החיים. השבת היא תשובה עתיקה לרודנות חדשה, הריבונות מתחילה במקום שבו האדם חוזר להיות אדון לזמנו.
ולבסוף, “כבד את אביך ואת אמך”. אין זה רגשנות, זה עיקרון של רצף. בעידן המוחק זיכרון ומקדש את הרגע, הדיבר הזה מתנגד לתרבות הקרע. בלי הורים, בלי מסירה, בלי שורשים, החברה נעשית קלה, מניפולטיבית, היסטרית. אלכסיס דה־טוקוויל, ב־הדמוקרטיה באמריקה, מתאר את הסכנה של חברה המורכבת מיחידים מבודדים, כאשר האדם מנותק ממסגרות עומק, משפחה, מסורת, קהילות, הוא נעשה פגיע לכוח המדינה או לכוח ההמון. לכבד הורים פירושו גם לכבד את השרשרת שקודמת לך, ולהכיר שאתה חוליה, לא אלוהים.
זהו הקשר המכריע, עצת יתרו מכוננת את המדינה, עשרת הדברים מכוננים את האדם. עולמנו אוהב רגש ושונא צורה. אבל בלי צורה, הרגש נעשה שיגעון. בלי מוסדות, הצדק נעשה סיסמה. בלי אמת, החירות נעשית ציניות. אם רוצים לראות כיצד לשון החירות יכולה להתהפך ללשון רצח, אלבר קאמי, ב־האדם המורד, מראה כיצד מרד שנולד בשם צדק עלול להסתיים באלימות כאשר הוא מאבד את הגבול. בשם הטוב אפשר להקים “בתי דין מוסריים” שמחריבים בני־אדם, בשם החירות אפשר להקים עריצות של דחף.
לכן יתרו עומד מולנו כמעשה יסוד של ריבונות, הוא דורש שני דברים שאינם נפרדים מעם משוחרר. ראשית, ארכיטקטורה ציבורית, משפט, ביזור סמכויות, יושרה, כדי שלא נהפוך לשבט של כריזמות ושחיתות. שנית, ארכיטקטורה פנימית, גבולות, שליטה עצמית, אמת, כדי שלא נהפוך להמון של חמדה, שקר ודחף.
והנה הסיום, כחותם, החירות איננה “להרגיש חופשי”. החירות היא היכולת לשאת חוקה שאינה משקרת לעצמה, חוקה שמקימה מוסדות צדק ומעצבת אדם ישר. יתרו מלמד שהכוח זקוק לביזור ולנקיון־כפיים, סיני מלמד שהאדם זקוק לגבול ולמוסר. מי שמוותר על אחד מן השניים קוצר או עריצות של כוח או עריצות של תשוקה, ובשני המקרים הריבונות נעשית מסכה, והחירות נעלמת.
© 2026 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved