קיימת בישראל תופעה שאסור לעטוף במילים רכות: חלק מן החברה אינו רוצה עוד להישיר מבט אל המציאות. הוא אינו מתווכח כדי לתקן; הוא נסוג כדי לא לשאת. הוא אינו נאבק, אינו מתעקש, אינו מחזיק. הוא נעלם. הוא קורא לזה « עייפות », « רצון לנשום », « חיים נורמליים ». אבל בישראל « נורמליות » איננה מצב טבעי שאפשר להזמין מבחוץ; היא הישג של אחריות, של עמידה, של שותפות גורל. המציאות כאן איננה תקלה שניתן לעקוף אותה באמצעות כרטיס טיסה; היא תנאי קיום. מי שחי בישראל אינו חותם על חוזה נוחות, אלא נכנס למסגרת של מחויבות היסטורית, ביטחונית ומוסרית. זהו עצם הרעיון של ריבונות: לא עוד קיום יהודי כתלוי ברצון הזולת, אלא קיום שבו חייבים להכריע, לשלם מחיר, ולהחזיק מעמד. אפשר לעזוב מדינה ממגוון סיבות, ולעתים הדבר אף לגיטימי. אך יש הבדל עמוק בין עזיבה לבין בריחה. עזיבה יכולה להיות צעד פרטי, זמני, קשור עבודה או משפחה; בריחה נעשית תפיסת עולם: אידיאולוגיה של הימנעות. היא עטופה בסיסמאות « אני מגן על הילדים », « אני רוצה לנשום », « אני רוצה לחיות ». אולם פעמים רבות משמעותה האמתית היא: אני רוצה לחיות בלי חובה להשיב, בלי דרישה לשאת, בלי אחריות לקהילה. כאן מתבררת האבחנה של אריך פרום בין « היש » לבין « ההיות ». כאשר « רכושנות » נעשה המדד היחיד, ביטחון אישי, נוחות, קריירה, איכות חיים, האדם מחליף עומק בנוחות, נאמנות בנזילות, אחריות בניידות. הוא מבקש אופק בלי יסודות, הצלחה בלי שורשים, שלום פרטי בזמן שהציבור חי מלחמה. הוא רוצה ליהנות מן החיים בלי לשלם את מחירם האזרחי והמוסרי. אלא שהבריחה איננה רק מעבר גבול. היא מצב רוח, מצב תודעה.
זו בריחה רוחנית ומוסרית של אדם מודרני שמוצף במידע ובדיבור, אך מתקשה לשאת מבחן. הוא קורא לוויתור « בהירות », לחרדה « זהירות », לחולשה « ריאליזם ». הוא מניף את הרציונליות כאליבי, אך שוכח אמת פשוטה: לספור אינו לחשוב, ולחשב אינו לחיות. ריאליזם אמתי איננו נסיגה; הוא היכולת להכיר במורכבות בלי לפרק את החובה. הוא הנכונות לעמוד בתוך קושי בלי לברוח אל « פתרון אישי ». וכאן יש לומר אמת לא נוחה: העריקה המודרנית מצטרפת לשתי תופעות נוספות שכבר שחקו במשך שנים את יכולתה של החברה הישראלית להחזיק את עצמה.
מצד אחד, קבוצה מסוימת בזרמים רדיקליים בשמאל הפכה את סירוב המצפון, שלעתים יכול להיות חריג מוסרי טרגי, לעמדה פוליטית קבועה. במקום לומר « איני מסוגל », היא אומרת « איני חייב ». היא הופכת את ההימנעות לעליונות מוסרית ואת ההתנתקות מאחריות לקדושה חילונית. אך אתיקה שמסרבת לשאת את הקהילה איננה אתיקה של אחריות, אלא נרקיסיזם מוסרי.
מצד שני, רוב האורתודוקסיה פיתח תודעה של השתייכות בלי נשיאה בנטל: ליהנות מן הריבונות בלי לקבל את מחירה. דרישה להגנה ולתמיכה מבלי להיכנס במלוא הרצינות למסגרת אחריות משותפת. אלא שבמקרא ובמסורת, ברית איננה נתיב מילוט; היא התחייבות. לא בונים עם על פטורים, ולא מחזיקים ריבונות כאשר האחריות מתחלקת באופן חד בין « הנושאים » לבין « המסבירים מדוע אינם נושאים ».
ואז מגיעה הדמות השלישית: העריק החדש, איש ה »אופטימיזציה ». הוא לא נלחם ולא מתווכח; הוא פשוט יוצא. אלברט הירשמן ניסח זאת בדיוק: הוא איננו מנסה להשפיע באמצעות קול, אלא בוחר ביציאה במקום השמעת קול, בבריחה במקום בעמידה. וכשהדבר נעשה נורמה, החברה מאבדת את מנגנון התיקון שלה: במקום להתעמת, לשפר, לשאת יחד, כל אחד קונה לעצמו פתרון פרטי ומגדיר זאת « בחירה חכמה ». אבל « חוכמה » שאינה יודעת לשאת שותפות גורל איננה חוכמה; היא נסיגה עטופה במילים. מקס וובר הזהיר מפני עולם שמעריץ יעילות ומזלזל באחריות. האחריות איננה רגש; היא עיקרון של חיים ציבוריים. היא היכולת לומר: גם אם קשה, גם אם מכאיב, גם אם מסוכן, אני נשאר. אני משיב. אני חלק. מי שאינו נושא, מי שאינו עומד, הופך את האחרים לנושאים בלעדיים, ובכך מחליש את כל המבנה.
אולם יש שכבה עמוקה אף יותר: כשהבריחה מישראל נעשית תופעה מתרחבת, היא אינה פוגעת רק בישראל; היא משרתת את הגלות. היא מעניקה ליהודים מערביים אליבי מושלם להישאר בתוך משבר תרבותי ומוסרי עמוק, ועדיין להצדיק זאת. כל ישראלי שעוזב מספק את המשפט הקטלני: « אם אפילו הם עוזבים, למה שאנחנו נכריע? » כך הבריחה מישראל הופכת לרווח סמלי של הגלות: אפשר להישאר בתוך הטרגדיה המערבית, להיזון מן השיח הרגשי והמוסרי שלה, ליהנות מן הנוחות שלה, ולשמר עמדה של « צופה מזועזע », בלי החלטה, בלי הכרעה, בלי אחריות. הבריחה מקדשת את אי העשייה, הופכת פחד לזהירות, תלות להומניזם, והיעלמות למעלה. אלא שהמערב איננו רק « לא מושלם »; הוא מצוי במשבר ריבונות, משבר זהות, משבר ערכים, ובתוכו חוזר ומתחמם גם הרעל הישן נגד היהודים במסווה חדש של הומניטריות מטיפה ותרבות אשמה. כל עוד ישראל קיימת כקריאה: « בוא, קח אחריות, הייה ריבון », הגלות אינה יכולה להירדם. ישראל מחייבת. היא סותרת את הדגם של יהודי אינטגרטיבי שרוצה זכויות בלי סיכון, הכרה בלי נאמנות, אוניברסליות בלי משא. הבריחה, לעומת זאת, מרדימה: היא אומרת לגלות « תישארו, אין מה להחליט ». המערב נעשה בית הקבע; ישראל נעשית נוסטלגיה; והגלות חוזרת בגרסה מודרנית, פסיכולוגית, מעוקרת, נוחה. לכן זו איננה רק עזיבה פרטית. זו החלשה מצטברת של עמוד השדרה הלאומי, מסר מסוכן לאויבים ולחברים כאחד: עם שמתחיל לסגת עוד לפני שהוכרע.
ישראל איננה רק מקום מגורים. היא מסגרת של אחריות. כאן ההיסטוריה אינה מוזיאון; היא תביעה. כאן הביטחון אינו שירות; הוא נטל משותף. כאן הזהות אינה סיסמה; היא עבודה. כאן גורל לאומי אינו « רקע », אלא מרחב שבו נוצרת קומה מוסרית. סימון וייל דיברה על « השתרשות » כצורך של הנפש: להיות שייך, לקבל ולהעביר. מרטין בובר לימד שהאדם נבנה בתוך יחס וברית, לא בתוך בריחה. הנס יונאס ניסח את דרישת העתיד: עקרון האחריות, לפעול כאילו לחיים המשותפים יש עתיד שיש להגן עליו. הרמב״ם, לוינס ומניטו, כל אחד בדרכו, הזכירו שהאדם והעם אינם מתקיימים באמת בלי חובה, בלי עמידה, בלי אמת. מכאן גם המסקנה:
איננו דורשים גבורה של מיתוסים, ואיננו מבקשים אהבת סיכון לשמה. אנו דורשים את הגבורה הפשוטה והיומיומית של עמידה, כבוד ונאמנות. איננו אומרים שכל אחד חייב להיות לוחם; אנו אומרים שכל אחד חייב להיות אחראי. אסור להפוך את ישראל לשירות שאפשר להפסיק לצרוך כשהוא « לא משתלם ». ישראל היא ברית. היא שותפות גורל. ובשותפות גורל אין « מנוי » שאפשר לבטל ברגע שמופיע קושי. לעזוב את ישראל אינו תמיד בגידה. אבל להפוך את הבריחה לאידיאולוגיה, זו בגידה ברוח. והאסון הגדול ביותר של עם איננו עצם קיומם של אויבים, אלא התמוססות מבפנים של היכולת לומר: אני נשאר, ולכן אני אחראי. אין לנו צורך במדינה של מייעלים; יש לנו צורך בעם שיש בו נשמה.
© 2025 Rony Akrich – Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved