למרות שנחוגו כגיבורים שהצילו את הנוהג היהודי ואת דיני התורה מדיכוי וביטול על ידי היוונים הסורים, המכבים מוצגים ב »ספר המקבים הראשון » (1) כקנאים דתיים, הרוצחים אזרחים שבחרו בהלניזם. המציאות ההיסטורית עכורה, משובצת כפי שהיא דרך האג’נדות הפוליטיות והדתיות של ספרי המכבים 1 & 2 (ספרים המתייחסים לסיפור חנוכה. הרבנים החליטו לא לכלול אותם בתנ »ך העברי). בגלל אי בהירות זו, לשתי הפרשנויות יש לגיטימציה מסוימת, ופרשנים מאוחרים יותר יבחרו את הפירוש המתאים ביותר לצרכיהם ולמטרותיהם. למשל, קוראים שחוו באופן אישי אנטישמיות עשויים לזהות את מתתיהו כגיבור שהיה נאמן לזהותו הדתית מול ציוויליזציה יוונית אנטישמית. מצד שני, ליברטריאנים אזרחיים (2) (לא ליברטיניים) עשויים לשפוט את המכבים עם פחות נדיבות, למתוח ביקורת על הפגיעה בזכויות האזרח של בני דתם [למרות שאלו אולי התייחסו, לא פחות, באופן דומה עם מפלגת המכבים].
בכל אומדן, בקשר לאותה תקופה, חשוב שתהיה הערכה לתפקידו של ההלניזם, אידיאולוגיה שהשקפתה האוניברסליסטית התבססה על אידיאות יווניות ואתלטיקה גופנית. בעקבות אלכסנדר מוקדון, הפך ההלניזם לכלי פוליטי ששימש את היוונים הסורים כדי לבסס את שלטונם בקרב הבורגנות העשירה. כנגד, האליטות האריסטוקרטיות שאימצו את ההלניזם קיבלו גישה ליתרונות החברתיים והכלכליים שזרמו לאזרחי הפוליס היוונית, כולל הזכות להפיק מטבעות, לקחת חלק באירועים הלניסטים בינלאומיים ולקבל הגנה מהשליט המייסד של העיר.
אך ההלניזם כלל יותר מיחסים פרגמטיים בין השליט לאליטות הכלכליות המקומיות; הוא גם ייצג תפיסת עולם « נאורה » הנחשבת בעיני רבים כדרך לעתיד זוהר. מדינות שהסתגרו ולא התמודדו עם אתגר ההלניזם הדרדרו וירדו לטמיון. מכיוון שזה נתפס כתהליך עתידי, הלחץ להתבוללות להלניזם היה די מסיבי ביהודה. לכן, אנשי יהודה היו צריכים להחליט האם המוקד האוניברסלי של ההלניזם מהווה סכנה לדת אבותיהם ולאלוהים או שמא הוא פשוט מייצג אורח חיים מודרני ו »מתקדם » יותר שניתן למזג עם הנוהג היהודי.
האם התגובה המתאימה הייתה, אם כן, לרפורמה ביהדות ברוח ההלניזם או לנקוט עמדה המגוננת על הערכים היהודיים המסורתיים על ידי « שחרור » יהודה מהיוונים הסורים? ההלניסטים היהודים בחרו בדרך הראשונה; הם רצו לחלוף מעבר לבדלנות ולהטמיע את ההיבטים החיוביים של התרבות היוונית ביהדות. כפי שמספרים במכבים 1, « באותם ימים צצו בישראל חסרי חוק [הלניסטים יהודים] ששכנעו רבים, ואמרו: ‘בואו נלך ונכרת ברית עם העמים הסובבים אותנו; כי מאז שנפרדנו מהם, באו עלינו רעות רבות » (המכבים א’, יא).
ההלניסטים היהודים השתמשו במבני הכוח החילוניים לטובתם. תחילה יאסון ולאחר מכן מנלאוס הצליחו להבטיח את משרת הכהן הגדול מאנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) באמצעות שוחד כספי ותחבולות אחרות. אולם מעורבותם של בני האצולה והכוהנים היהודים העשירים הללו בהלניזם מסבכת כל הערכה לגבי תפקידם של המכבים. בעוד שמשחרר הוא בדרך כלל מי שמשחרר מדינה משליטה של כוח זר, נראה שהמכבים « שחררו » את ההמונים היהודים הנאמנים מהיהודים ההלניסטים ומבעלי בריתם היוונים הסורים מתוך מלחמת אזרחית. אומדן הלגיטימיות של המכבים תלויה אפוא בשאלה אם ההלניסטים נתפסים ככופרים או כיהודים שנטלו על עצמם כמה דרכים יווניות.
ג’ייסון ומנלאוס רצו לשמר היבטים של היהדות שמתאימים לאידיאלים היווניים, כמו אלוהים אוניברסלי, אבל להסיר את אותם חלקים מהנוהג היהודי שהפרידו בין יהודים לאחרים: חוקי תזונה, שמירת שבת, ברית מילה. כמה הלניסטים המשיכו לסגוד לאל היהודי, אך העבירו את פולחנם למקדשים חיצוניים ואישרו את החזיר כחיית קורבן. עם זאת, מעניין שאפילו במכבים 2, הנחשבת לפמפלט אנטי-הלניסטית, שליחים המייצגים את ירושלים במשחקי תקופתיים בצור [הגרסה העתיקה של האולימפיאדה] « חשבו שלא ראוי » לרכוש קורבן עבור הרקולס. במקום זאת הם החליטו להתאים ספינה ולתרום אותה לצור (מקבים ב’ ד: 18-20). למרות שההלניסטים הללו היו מוכנים להשתתף בתחרויות האתלטיות, נראה שהם היו נבוכים לעשות משהו בניגוד מוחלט לדיני התורה.
כאשר מעריכים את תפקידם של המכבים, יש לשאול האם ליהודים ההלניסטים הללו, שנחשבו ככופרים על ידי המכבים ותומכיהם, הייתה הזכות להטמיע את המצוות היהודיות שלהם עם התרבות היוונית שמסביב. המכבים ענו ב »לא » חד, ופסק דינם אושר כאשר בסופו של דבר מנלאוס שכנע את אנטיוכוס לחוקק צו האוסר את תורת משה. באמצעות צו אנטיוכוס, קיום מצוות התורה הפך לחילול השם, ונדרש סגידה לאלים פגאניים.
מאבק המכבים הונע גם על ידי סוגיות המעמד החברתי. מכיוון שרק העשירים – הרובד השליט העירוני ובעלי האדמות, ובראשם הכוהנים – היו אזרחים, ה »דמוקרטיה של הפוליס » הירושלמית המתייוונת דיכאה את הרוב המכריע של היהודים, שהיו חסרי אונים. עוד לפני הרדיפות האנטיוכיות, התקיימו פערים חברתיים עמוקים בין קנאי האמונה המסורתית – בעלי המלאכה העירוניים ותושבי הכפרים – לבין המתייוונים בעלי החשיבה הליברלית. ייתכן והמכבים לא היו אך ורק הגואלים, אלא גם הונעו על ידי מידה מסוימת של אינטרס אישי.
כמה רגשות מודרניות ייפגעו מהיחס האכזרי של המכבים ליהודים ההלניסטים, מכבים 1 לא רק מברך על קנאותו של מתתיהו נגד בני הדת שלו, אלא גם משתמש בקנאות הזו כדי לתת לגיטימציה לשושלת המכבים. בספר, מתתיהו פועל במסורת של קנאים אחרים בתורה בכך שהוא ממית יהודי במודיעין שהיה מגיש למזבח פגאני קורבן כאשר פקיד מלכותי ביקש זאת. כשאותו יהודי כופר עולה למזבח, מתתיהו הורג אותו כמו גם את פקיד הממשל ואחר כך מוריד את המזבח. מתתיהו מכריז: « מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו – יבא אחרי. » (המכבים א’ ב, כז). בזיכרון ובתובנה עצמית של דברי משה כשהוא מתמודד עם עגל הזהב – « וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. » (שמות ל »ב, כ »ו) – במקבים 1 מתחילים את הצדקת הקנאות של המכבים.
הספר ממשיך בהשוואה מפורשת של מתתיהו לדמות המקראית פנחס, שהרג מנהיג שבט ובת זיווגו המדיינית כדי לעצור את התפשטות עבודת האלילים וכך זכה מאלוהים ב « ברית שלום » של כהונה נצחית (במדבר כה, יב). המשמעות היא שמתתיהו שואב את סמכותו הפוליטית והדתית מעצם קנאות זו, נטילת החוק לידיו, מתוך תפיסתו כי המשך קיומה של הקהילה היהודית בסכנה. למרות שמתתיהו ראה את עצמו פועל תוך כדי עימות בין השלטון הארצי לבין השלטון האלוקי, ניתן להעריך את מעשהו, מבחוץ, כפעולה של טרור פוליטי; הוא ביצע רצח למען מה שהוא תפס כדת וכדין אולטימטיבי. יהודה המשיך את המאבק שהחל מתתיהו על ידי תקיפת כל כפירה אקטיבית – הרס מזבחות אלילים, קיום תורה בכפייה, ברית מילה של תינוקות שזה עתה נולדו והריגת הכופרים מפרי חוק התורה.
בהמשך הסיפור, הצרכים הקיומיים של המכבים הביא אותם לפרש מחדש את דיני התורה כדי שהיהודים המסתתרים איתם במדבר יוכלו להתגונן מפני התקפת הממשלה גם בשבתות. על ידי פרשנות החוק על דעת עצמם, המכבים הקימו להם ממשלת אופוזיציה, תוך פגיעה בזכויותיו של הכהן הגדול המכהן. על אף שנוסח המקבים רואה ביהודה משחרר שקנאותו הייתה הכרחית לשמירה על התורה ו ה « עם » היהודי, פרשנים רבניים מאוחרים זעפו על קנאות כזו, והבינו את הסכנה התמונה באנשים הלוקחים את החוק לידיים ויפרשו אותו בהתאם לצרכיהם. כתוצאה מכך, ההלכה היהודית הנורמטיבית מגבילה את הקנאות ה »לגיטימית » כמעט עד כדי אי-קיומה. אסור לקנאי לפעול מלכתחילה בציפייה לחילול הקודש, וגם לא בענישה לאחר השלמת אותו מעשה. אם יפעל כך, מתייחסים אליו כאל רוצח! מכיוון שקנאי נחשב כפועל מחוץ לחוק, יש לזכות המחלל שהורוג קנאי מתוך הגנה עצמית. כמו כן, נאסר על בתי הדין הרבניים לתת רשות לקנאים לפעול או ללמד קנאות.
בסופו של דבר, יש לשפוט את המכבים כמשחררים וגם כקנאים, כדמויות רבות בתנ »ך, הגיבורים האפוקריפים הללו הם רב-שכבתיים, ומשמעותם נפרמת לאורך הדורות בהתאם לצרכיהם ולחוויותיהם. בעולם של ימינו אנו עשויים להזדהות עם מאבק המכבים לשימור היהדות מול ההתבוללות והאנטישמיות, ובמקביל לפעול להפחתת הקנאות הדתית מצד אחד וקנאות הליברליזם הרדיקלי מצד שני המאיימת להפוך למלחמת אחים.
(1) ספרי מקבים (« ספר חשמונאים », « ספר מכבים ») הם ארבעה מן הספרים החיצוניים. הראשון נכתב בעברית (אך השתמר בתרגומו ליוונית) והיתר ביוונית. ספרי מקבים א’, ב’ ו-ד’ סוקרים תקופות זמן שונות, חופפות בחלקן, של תקופת החשמונאים. ספר מקבים ג’ כלל אינו עוסק בחשמונאים אלא בתקופה מוקדמת יותר, ולכן מניחים שקיבל את שמו משום שהוצב סידורית בין ספרי מקבים ב’ וד’.
(2) ליברטריאנים תומכים בצמצום סמכויות הממשלה מאחר שהם סבורים שכוחה וסמכויותיה באים על חשבון כוחם וריבונותם של האזרחים להתאגד ולסחור כרצונם. בנוסף, קיים גם המונח ליברטריאניזם אזרחי, המהווה תמיכה בחירויות הפרט והאזרח ללא אג’נדה כלכלית.