כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה–וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ. (דברים טו, יב).
זה מאכזב אותי כל שנה. מתי שאנו מתקרבים לגבולות הארץ המובטחת בפרשת ראה מתוארות האפשרויות והאחריות לשלטון עצמי ולחירות לאומית. בתוך רשימת החוקים האלו מגיעות ההוראות הקשורות לבעלות על עבדים. כיצד יכולה התורה לסבול את העבדות? כיצד יכולים אותם אנשים שפעלו להשבת חירותם, לריבונותם על ארצם ולעצמאותם הלאומית, לשעבד את האחר?
יש חלק בי שחושק לקרוא איסור מוחלט של עבדות, « לא תעשה ». הייתי רוצה לראות איסור חד משמעי, כמו זה שנמצא בהצהרת זכויות האדם של האומות המאוחדות ב-1948: סעיף ד: « לא יהיה אדם עבד או משועבד עבדות וסחר עבדים ייאסרו לכל צורותיהם. ». אָמֵן.
כמובן, הצהרה זו לא הפכה את כתוב למחייב משפטית. למרות האיסור של האו »ם, העבדות נמשכת בחברה הגלובלית העכשווית שלנו בכמה צורות מזיקות: עבדות רכוש, שעבוד חוב, עבדות מין ועבודות כפייה. מאות מיליונים של בני אדם נותרו משועבדים עד היום.
התורה, למרות שאינה מבטלת אותו, מגבילה את העבדות. גם אם הרגישויות האבסולוטיות שלי מבקשות איסור מוחלט, יש בי חלק פרגמטי שמבין את הערך של ויסות, ולא ביטול, המוסד. העבדות הייתה עובדה בתקופת המקרא והחקיקה הישראלית הפכה אותה למצב אנושי יותר. למעשה, התלמוד מתאר את ההגבלות הרבות המוטלות על בעלי עבדים כמכבידות עד כדי שוויון לצורת העבדות עצמה: « הקונה עבד כאילו קנה לעצמו אדון » (קידושין כ »א).
חוקי המקרא המסדירים את העבדות, ואת אי השוויון הכלכלי והחברתי שמובילים אליה, יכולים להיות שימושיים כיום. חוקים אלה יוצרים קטגוריות שעוזרות לנו להשתמש בכוח הכלכלי שלנו בתנאים לא מושלמים ולא צודקים ביותר. במקום חלומות אוטופיים, התורה מציעה חוקים כנגד האי-שוויון והאי-צדק קיימים.
לדוגמה, בפרשת ראה, חוק אחד מבטיח שעבד לא ייכנס לחירות « בידיים ריקות ». במקום זאת, מספקים לו את האמצעים לקיים את פרנסתו: « וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ–לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ ». (דברים ט »ו, 13-14). במונחי המקרא, פירוש הדבר היה משק חי, אוכל ויין (קידושין יז א).
מתוך הכרה באנושיותו של העבד, התורה מחייבת את בעל העבד לתרום את חומרי הגלם להם הזדקק העבד המשוחרר כדי להבטיח את חירותו בר-קיימא. על בעל העבד מוטלת האחריות לסייע בהשתלבותו המחודשת המוצלחת של העבד בקהילה.
החוק הזה רלוונטי היום. כשהעבדות עדיין קיימת, אנו מחויבים לתמוך בהעצמת העבדים בדרכים מעשיות וחומריות. ארגון כמו « ידידי היתומים », שהוקם על ידי שישה ילדים חיילים לשעבר, מציע כלים לריפוי וצמיחה לילדים אלו שנאלצו לשרת כעבדים וחיילים בצפון אוגנדה. הוא מעדכן את הציווי המקראי בהקשר גלובלי עכשווי.
מהן המקבילות של ימינו לבעלי חיים, מזון ויין שנקבעו במקרא? הארגון משלם אגרות בית ספר, מנהל טכניות מקצועיות, מציע תוכניות ייעוץ, אמנות ותרבות ומציע שירותי בריאות, בעיקר נגד איידס (רוב הילדים החיילים חוזרים עם פתולוגיה זו). היא מספקת לאותם ילדים עבדים וחיילים, המשוחררים, את התמיכה שהם צריכים כדי ליצור ולשמור על חירותם.
ברטה פפנהיים, נולדה בוינה שבאוסטריה, בבית יהודי שומר מצוות. היתה האישה הראשונה שקיבלה על עצמה להכיר במציאות הקהילתית המורכבת בכל הנוגע לנשים, להקדיש את חייה להעצמת נשים יהודיות מוחלשות, שהקהילה היהודית נטתה לעבור עליהן בשתיקה, ולהעלות בפומבי את המודעות לנושאים הקשורים לנשים במצוקה, שהחברה היהודית העדיפה להתעלם מהם. בשנת 1904 ייסדה את התנועה הפמיניסטית היהודית בגרמניה, בשעה שעודדה נשים לתבוע את זכויותיהן הפוליטיות, הכלכליות, המשפטיות והחברתיות, ועמדה בראשה עד לשנת 1924, והשתתפה בפעילותה הרחבה עד לפטירתה. ייסדה את התחום המקצועי המכונה עבודה סוציאלית, מתוך תפיסת עולם חדשה ביחס לאחריותה של הקהילה על חברותיה המוחלשות והכושלות. נשים אלה הגיעו פעמים רבות כפליטות נרדפות מגלי הפוגרומים במזרח אירופה, שנפלו בבלי דעת לידיהם של סוחרי נשים, מתוך אמונה שהם מציעים להן הזדמנות להסתכר למחייתן. פפנהיים הציעה מסגור חדש של השיח על נשים במצוקה, שבו הפכה את הדיון בזנות מעיסוק בשוליים פליליים מביכים, לקריאת תיגר על יחסם של גברים יהודים לנשים יהודיות, ולהכרה בכך שמדובר בבעיה חברתית כבדת משקל, שהנשים בה הן הקורבן ולא הנאשם. כתבה: « אתה מרגיש מדוכא על ידי היהדות שלך רק כל עוד אתה לא מתגאה בה. הימצאותה של חקיקת העבדות בתורה יכולה להיות כתם בהיסטוריה הטקסטואלית שלנו, או שהיא יכולה להיות קריאה לאחריות הקולקטיבית שלנו לפגיעים שבינינו. למרות שאנחנו לא בעלי עבדים היום, יש לנו הזדמנות להיות « מתירי אסורים » – למשחררי המשועבדים ».
אחד המקומות המעצרים והמחוללים ביותר שתוכלו לחוות הוא על חוף שטוף שמש בגאנה. ל »טירת אלמינה » יש מראה יפה בצורה מטעה. בפנים, זה היה מקום של עינויים ושעבוד. מאות אלפי אפריקאים עברו משם על ספינות עבדים שנסעו לאמריקה דרך « שער האל-חזור » המפורסם שלה. בולט שבמקום האימה הזה כתובות על הקיר מילות חוסן ואחריות:
« זיכרון לעולמי עד על ייסורי אבותינו: שהמתים ינוחו בשלום. מי שיחזור ימצא את שורשיו. שהאנושות לעולם לא תבצע שוב עוול כזה נגד האנושות. אנחנו, החיים, נשבעים לכבד זאת ».
מי ייתן ואנחנו, החיים והחופשיים, צאצאיהם של עבדים ובעלי עבדים, נקבל את אחריותנו לתמוך באופן אקטיבי בחיסול העבדות ולתמוך בשורדים לקראת חרות בר-קיימא.