נבחרים ימניים, תוכיחו! מאת רוני אקריש

כאן ועכשיו אנו נאלצים לחוות שוב ושוב את אותן סצנות שחוזרות על עצמן וכה מוכרות בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי מאז ומעולם. סבל נורא, כשהברבריות כופה את עצמה, כשהחיה הבלתי אנושית מטילה את העול שלה על החפים מפשע! אכזריות מרושעת היא אכן הפרי הפגוע של אותם בני בלייעל, המתועבים הללו, חלקים שהוחזרו לארץ מדברית, שנולדו בלב עולם מוסלמי רחוק מכנען, רוצחים בכל הגילאים בקרב הערבים הפלסטינים והישראלים. הם מזדהים זה עם זה, הם יוצרים אחווה של רוצחים צמאים לדם יהודי. החלאות הבלתי אנושיות ראויות לעונשם, רק גזר דין אחד, עונש מוות לכל ארגוני הטרור! הם קמיקאזים נאמר לנו, ובכן, הם חייבים לדעת שנגשים את משאלותיהם! חיסול שיטתי וחסר רחמים של כל מי שזומם ומבצע פעולת טרור! לאבד, להרוג ולכלות כל ניסיון של ארגון טרור! צריך מדיניות של גירוש שיטתי « מנו מיליטרי » של משפחותיהם בכללותם!
לנו, עם ישראל, יש עמוד שדרה מטא-היסטורי, תמיד נעמוד בפני כל ניסיון ונעבור את התקופה הזו כגאים וישרים, מלאים באמונת אבותינו! שום דבר לא ישבור את האומץ והגבורה של האנשים השורשיים והחזקים בציון, וגם לא את ה »איסלאמו-שמאלניות » השונאת את עצמו! ימים, שבועות, כלומר, חודשים ושנים עברו, אבל בכל זאת רוטט בחיקנו זיכרון נורא, אותה מציאות יהודית, בת אלפיים שנות גלות, חצויה דרמות וטרגדיות. קורבן ללא רבב, קורבן של טירוף רצחני, שנאה אינסופית, אנטישמיות נסתרת מתחת לאלף ואחת מסכות, מושמצת ומבוזה הרבה עמים בעולם. למרות חילוקי הדעות בינינו, והמחלוקות בינינו, שמפריעות כמובן לשלום העם בתוך המדינה, אני מעז לקוות ששום רשעות ושום פעולת טרור רצחנית לא ימנעו ממנו להתרומם כאיש אחד. אנו מתמודדים עם אישיות פלסטינית, בלתי ידועה בהיסטוריה, בני בלייעל שהגיעו משום מקום והצליחו להיות מוכרים כעם בזכות השנאה, הפשעים והרציחות!
ביקורות והערות מגיעות מכל עבר, כי אנחנו מכירים כבר זמן רב את הכוחות הפוליטיים הפועלים, מימין ומשמאל, לעתים קרובות מדי הם לא מסוגלים, או לא רוצים, לספק תשובות אמיתיות וכנות. רוב גדול של האוכלוסייה מכבד את נציגיה וממשלותיה, אך איש אינו מבין כיצד ומדוע נכנס ספק מפלצתי למנהיגינו בדרג המדיני והמנהלי כאשר אנו נמצאים במצב של משבר קיומי עבור כל אחד ואחת מאיתנו. צלקות הגלות, החשש מבחירה שגויה, מעיבים על התבונה העברית היסודית לאור המחויבות החיונית, בתקופה היסטורית כזו, לעתידה השקט של מדינת ישראל. לעתים קרובות אני מרגיש בליבי, בקרב הסובבים אותי, משכילים או לא, סוג של חרטה על כך שנאלצנו להילחם למען עצמאותנו. האם הם מתחרטים על שנאלצנו להילחם למען הריבונות שלנו, שהלכו לקראת עימות, מקור לאובדן חיי אדם, שניצחנו וצריכים לשלוט באויבינו, לחזור לבית אבותינו ולהתבסס שוב על האדמה שלנו. כל זה משאיר אותי המום וחסר מילים מול כל כך הרבה חוסר יכולת! מיעוט זעיר ודי רועש אפילו היה רוצה להתנצל על הקמתנו, שיהודים מערערים את הסדר העולמי, שהם שואפים לפעול בחופשיות כראות עיניהם ואת החופש לחשוב ולחלום בעברית.
כמה גאים ומרוממים אנו, מאז ולתמיד, לנוכח המאמץ והענווה של החלוצים והבונים היהודים כנגד אותם הומניסטים, שמאלניים כביכול, שנטשו מזמן כל תכני הסוציאליזם המקורי שעמל למען העם והחברה. השמאל « הווקיסט » מתחרט במרירות על הדרישה לזהות עצמאית וריבונית, הוא מרגיש, במעמקי הווייתו המופרעת, כמעין « יהודי מלוכלך ». מאז מלחמת ששת הימים, אנחנו נזרקים לאין סוף התלבטויות ועימותים עם הזהות שלנו. מהי התגובה הנכונה לשקרים המרובים והחוזרים הללו, הניזונים מכוחות אפלים ומכחישי קיומה של מדינת ישראל, אל מול האידיאל העברי של העם העברי? ירושלים מקוננת על אישיותה הכפולה והקרועה, רחל מבכה ממעמקי הבונקר שנבנה בבית לחם, יוסף סובל מביקורים גנובים, ליליים בלבד, מעולם לא באור יום. אבותינו ואמותינו, הקבורים בחברון, מתנחמים זה עם זה, לאור ביקורי העולי רגל בלבד, העם, נעדר לעתים קרובות מדי!
הממשלה החדשה שנבחרה חייבת להוכיח את עצמה בשטח ולא עוד באמצעות סיסמאות. אנו מצפים להחלטות שמעולם לא התקבלו, למדיניות ביטחון ריבונית והתקפית. למדינה הנבחרת מוטלת החובה המוסרית והפיסית להבטיח את ביטחון אוכלוסייתה, כלומר, השגחה על מיליוני הגברים, הנשים והילדים הללו.
לאף אחד אין הזכות להעמיד את האזרחים החיים בציון בסכנת מוות יומיומית.
לאף אחד אין זכות להתגאות על ירושלים כבירה, מפני ש »דה יורה » היא איננה.
לאף אחד אין הזכות להוציא את עצמו מכל אחריות, פוליטית, צבאית, משטרתית על חשבון עם שלם, כאן ובתפוצות, עדיין ותמיד אלו מלאי בביטחון ובנאמנות לפרויקט ישראל.
כך זה, כבר שנים רבות מדי שאותו מצב אבסורדי נמשך, האם לא הגיע הזמן לחתוך בלב העניין ולגזור, וודאי בלב שבור, אלא אחת ולתמיד: או להסכים לחזור לגבולות 67, או לספח ללא עמימות את שטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן. אכן, לשים קץ למציאות הנוראית הזו שבה ההיסטוריה שלנו מאתמול ועד היום נותרה בציפיית שווא, בתקווה ריקה, וממשיכה לשבת בין שני כיסאות. גופנו הקרוע והמיוסר גורם לפצעים כבדים, אך המצב הפיזיולוגי של התנהגותנו והתנהלותנו סובל פעמים רבות מחוסרים באמת הנדרשת, חיסול הטחורים הפוליטיים המתחילים לדמם לעתים קרובות מדי תלוי ברצוננו לא לשרת עוד בעיוורון את השלטון. זה בהחלט כואב, כי אנחנו עדיין כל כך גאים במדינת הלאום שלנו!
כל המנהיגים הפוליטיים, בכל עת, רחוקים מלהיות לבדם הממונים על המדינה, הם מלווים בשפע של פקידי ממשל, טכנוקרטים, וחולשה משפטית מתמשכת. יש לי תחושה, יותר מוודאית, על חוסר התהוות משכנעת ורגישות לסדר הלאומי ולרעיון הריבוני של המדינה. הכוח מתחלק בישראל בין אוליגרכיה לפלוטוקרטיה המתיימרים כנושאי הדגל האפולוגטי של הדמוקרטיה הליברלית בה כל השחקנים הפוליטיים של « שמאל וימין » נפגשים באחווה רבה. אצולה זו מצהירה בבוטות שאינה מאמינה בניצחון צבאי אפשרי, אפילו לא ביכולת לחסל את הטרור בכוח, ואפילו לא ביכולת להציע לעמנו הרגשה של שלום, ביטחון ושלווה. הם מכריזים, זה עידנים, שמשא ומתן לבדו יביא את התקוות למחר זוהר יותר, רק כמה נסיגות מפה ומשם או הקמת מדינה פלסטינית, יפיקו אקלים של שלום לאנשים עם רצון טוב. בואו לקרוא בין השורות, כדי להבין טוב יותר מי הם, מצד אחד, שפני הניסיון, הפראיירים של הפרסה המדינית, מצד שני, ההדוניסטים הנהנים. כמובן שאלו ייהנו מהמניות השמנות ביותר של כלכלת שוק המוקדשת כולה לדוד סם. לשם כך עליהם לציית בפקידה, להישאר הווסלים שלו, להזדהות ולדבוק בגוף ובנפש בגיאופוליטיקה שלו!
מהן הרעות האמיתיות הללו, כל כך בלתי נראות לעינינו, בוודאי סמויות מהעם? מהו ההקשר המזרח תיכוני המבוקש, אפילו נדרש ומסוגל למצוא חן בעיני « האח הגדול »? מי רוצה לענות…?
לזכרם של אחינו ואחיותינו קורבנות הפשעים הפלסטינים!
ניקום את דמם השפוך, יהי זכרם ברוך לעד! אָמֵן