סלידה לילית – רוני אקריש

כיום, למעשה, נראה כי קיימים בני אדם כחיות פוליטיות. נתרגם: חיות הצמאות לשלטון, מכיוון שהמילה ‘פוליטית’ איבדה את המשמעות האצילית שלה ל « טובת הציבור ». מבחינת אריסטו, אנשים אלה, שאינם מסוגלים לחפש את טובת הכלל הידרדרו למעשה מתחת לאנושיות, ובנפילה זו הם מנדים את עצמם מחוץ לתחום הפוליטי, שהוא, במהותו, טבעו האמתי של האדם.אך היום, אותה השפלה איננה הנפילה מן הפוליטי, היא נפילה לפוליטיקה עסקנית ללא אחריות קולקטיבית. ביחס לתחומי החיים הציבוריים, הכוח הפוליטי האופוזיציוני מחליט במודע לסטות מדרכו, ולא למלא חובותיו אחרי האינטרסים המשותפים לאומה ולמדינה. החפץ לשלטון האבוד מסנוור אותו, מוליך אותו שולל אחרי אמונות כוזבות. עניבתו האדומה רותחת מעל אותו האיש בשירות עצמיותו הבלעדית, לאינטרסים פרטיים, לרעת העם ולדאבון הארץ כולה ברגע זה. החקיקה היא לעתים קרובות המקום בה חטיפה זו באה לידי ביטוי ברצינות הגבוהה ביותר, בין אם זו שנכתבת או זו שפועלת בצל החשאיות. אנו פוגשים כאן את אפלטון, שדיבר על ‘מחוקקים לא ישרים’, אליהם היינו מטמיעים מספר רב של פוליטיקאים נוכחיים, של מאוכזבים מן השינוי: « אלה לא באמת חוקים, אלו שלא חוקקו למען האינטרס המשותף של העיר כולה; אך כאשר הם מתיחסים לאינטרסים של מעטים, אנשים אלה הם מקשרי קשר ולא אזרחים » לחוקק חוק ולפעול למען המדינה כולה נותרה דרישה לאמת פוליטית, כנגד, באותה שעה, כל חילוקי הדעות ורגשי נחיתות ואשמה. זו המטרה שעל כל פוליטיקאי לקיים, במקרה הלילי בכנסת ישראל אני מאשים אותו « בפוליטיקליזם פוליטי ». מצהיר שהוא, אותו האיש, נהפך מאישיות פוליטית לעסקן שפל וחשוך, מסיבה אפלה של אנוכיות חולנית. הצלחת מפלגתו או ליתר דיוק, אליליות הפוליטית הנערצת של עצמו, חשובה לו ביתר שאת ועוז מלהיות עסוק בטובת העם היושב בציון. רגע מאוכזב אך מול עידן הציפיה!