צריך להביט בדברים נכוחה. מה שמתחולל לנגד עינינו איננו רק עוד משבר גיאו־פוליטי, ואף לא עוד פרק במלחמה שמנהל משטר האייתולות נגד עמו שלו, נגד ישראל, ונגד כל אפשרות של חירות במזרח התיכון. מה שנחשף כאן שוב הוא דבר מה עתיק יותר, אירופאי בכלל, צרפתי יותר בפרט, מוכר באופן מעורר חלחלה: פתולוגיה מוסרית, הרגל היסטורי, כמעט דרך לאומית לטעות במחנה, וכל זאת בהבעה יהירה של מעלה מוסרית.
אירופה הרשמית, התקשורתית, האוניברסיטאית, האמנותית, החברתית, אותה צרפת שאוהבת כל כך להכריז על עצמה כמולדת זכויות האדם, שבה תמיד, ברגע המכריע, אל הגאונות הישנה שלה: שיתוף פעולה מוסרי. היא אינה אוהבת כוח כשהוא מגן. היא אוהבת חולשה רק כאשר ניתן להציג אותה לראווה. היא לא באמת שונאת את הרוע. היא מעדיפה להסביר אותו, לתרץ אותו, להכניס אותו ל״הקשר״ חברתי והיסטורי, עד שכמעט היא מוצאת בו איזה קסם טרגי. תמיד הייתה לה החולשה הזאת כלפי תליינים רחוקים, במיוחד כאשר הם יודעים לדבר בשפה הנוחה של האנטי מערביות, של האנטי אימפריאליזם, או מוטב מזה, של האנטישמיות הממוחזרת כסגולה מיליטנטית. ובשעה שהיא מזכה למרחוק את אויבי החירות המוצהרים, היא מניחה בביתה שלה לצמוח לצורות המקומיות של הפחדה אסלאמיסטית, של בדלנות, של אשמה התאבדותית ושל ויתור ציוויליזציוני.
שהרי היכן היו כל גיבורי המצפון האוטומטי הללו כאשר העם האיראני קם נגד ה »רפובליקה האיסלמית »? היכן היו הסטודנטים עם כאפיות, האומנים המסובסדים של הזעם, אינטלקטואלי האולפנים, הסופרים האזרחיים, השחקניות של העצומות, המרצים למוסריות מתפשטת, חברי הפרלמנט של החמלה הסלקטיבית? היכן היו כאשר איראנים נרצחו בהמוניהם, כאשר נשים נאנסו, כאשר צעירים נכלאו, עונו, הוצאו להורג, כאשר התיאוקרטיה חשפה את פניה האמיתיים, פניו של שלטון פנאטי, רצחני, הטובח באנשיו שלו בסדירות של מנהלת טרור? בשום מקום. שתיקה. איפוק. זהירות. ניואנס. מורכבות. כל ארסנל הפחדן המתורבת גויס כדי שלא לראות. וזו בדיוק הנבזות: לא חוסר ידיעה, לא תמימות, לא מורכבות אמיתית, אלא בחירה מודעת שלא לראות. כל מנגנוני הזהירות, ההקשר, הניואנס והפרשנות גויסו כדי להימנע מן המסקנה הפשוטה: מול שלטון פנאטי, רצחני, המעַנה את בני עמו, אין מקום להסברים אינסופיים אלא לשיפוט מוסרי. אבל הם העדיפו לשתוק, מפני שהקורבנות לא התאימו לסיפור. זו אינה זהירות, זו פחדנות; זו אינה מורכבות, זו עליבות; וזו ודאי אינה מוסריות, אלא נבזות עטופה בשפה מכובסת.
אבל די בכך שישראל תופיע בשדה, שאירוע כלשהו יאפשר להחזיר את העברי הריבוני לתפקיד הנאשם האוניברסלי, ומיד המכונה שבה לפעול. המתים נעשים שוב נראים לעין, לא כל המתים, כמובן, אלא רק המתים התואמים את הסיפור. הדמעות שבות, המאמרים פורחים, הסיסמאות צומחות, המצפונים מתחשמלים. אין זו עוד הצדק המדבר, זהו הרפלקס. אין זו עוד המוסריות, זוהי המאניה. אין זה עוד האוניברסלי, זהו האוטומטיזם האידיאולוגי. כל עוד רוצחי « המשמרות המהפכה האסלאמית » רצחו איראנים, הרגש המערבי נשאר בחדר ההלבשה. אך ברגע שניתן להגות את המילים « התוקפנות הישראלית אמריקנית », כל אותו כמורה חילונית חלופית משיבה לעצמה את הקול, את הטון, את התנוחה, את הזעם, את הפאתוס, את התהלוכה. הרוע חדל להיות מה שטובח, והוא נעשה מה שמגיב. התליין אינו עוד מי שתולה, מעַנה, אונס ומקַנא פנאטיות, אלא מי שמסרב להיות מושמד.
זו האמת של תקופתנו, וזו גם האמת של המחלה הצרפתית הישנה הזאת: היא איננה מתגייסת נגד דיכוי באשר הוא דיכוי, אלא נגד ישראל כעיקרון סמלי. כל השאר אינו אלא מעטפת. האייתולות יכולים לרמוס את עמם, לממן פנאטיות, לחמש מיליציות, לייצא שנאה, לחלום על גרעין ועל טילים בליסטיים, להפוך את השמדת ישראל לליטורגיה מדינתית, ותמיד יימצאו, בסלונים, בטורים, בפקולטות, בתיאטראות וברדיו, תודעות נאורות שיסבירו שעדיין צריך לדַבֵּר, עדיין להבין, עדיין להבחין, עדיין לדייק, עדיין להושיט יד אל הרוע, כאילו הרוע הרדיקלי אינו אלא שותף זעוף של הדיפלומטיה העולמית.
ובאותו זמן העם האיראני ממתין. הוא ממתין שיביטו בו סוף סוף כעם ממשי, ולא כניצב משני בתיאטרון האידיאולוגי המערבי. הוא ממתין שיבינו כי אין הוא סובל מ״הקשר״ אלא ממשטר. הוא ממתין שיודו בכך ששלטון הרוצח את אזרחיו, ההופך את הדת למנגנון מוות, המעלה את שנאת ישראל לדרגת ייעוד מקודש, איננו שותף קשה לשיח אלא עריצות. הוא ממתין שהעולם החופשי יפסיק לדקלם לו אגדות דיפלומטיות, ויכיר סוף סוף באמת הפשוטה הזאת: הרודנות האיסלמית אינה מנהלת משא ומתן כדי לוותר, היא מנהלת משא ומתן כדי לקנות זמן. הגרעין שלהם איננו גחמה, הטילים שלהם אינם אביזרים, והאסטרטגיה שלהם איננה הגנתית, אלא כרוכה בפרויקט של שליטה, טרור, התפשטות והשמדה.
לכן צריך לקרוא לזה בשמו: שיתוף פעולה מוסרי, שיתוף פעולה אינטלקטואלי, שיתוף פעולה רגשי. וצריך גם שיהיה האומץ להוסיף כי פתולוגיה זו אינה פועלת רק בצרפת או בחוגים מערביים המהופנטים מתרמיתם שלהם. יש לה שלוחות גם בתוך ישראל עצמה. יש בקרב הישראלים מספר נפגעים הלוקים בפתולוגיה הזאת, תודעות שעוותו בידי אשמה, עייפות מוסרית, אשליה פוסט לאומית או צורך חולני לקבל מחילה מן המערב, עד כדי כך שהם שבים ומאמצים נגד עמם שלהם את הלקסיקון, את הרפלקסים ולעתים אף את ההאשמות של אויביו המרים ביותר. גם הם מזינים את היפוך הערכים. גם הם מעניקים לאויב את הדבר היקר מכל: קול פנימי המאשר את כתב האישום.
וכאן מתגלה במלוא עירומה הבושה הצרפתית. לא צרפת הממשית, שלעתים עודנה צלולה, אלא צרפת הפטפטנית, צרפת המוסרנית, צרפת של שיתוף הפעולה הנוח, זו שהחליפה את « רחוב לוריסטון »(מיקום הגסטפו הצרפתית בפריז) באולפנים, באמפיתיאטראות ובטריבונות המסובסדות. הצורות משתנות, הנשמה נשארת. שוב אין משתפים פעולה במדים, אלא במושגים. שוב אין מלשינים בתחנת המשטרה, אלא שוללים לגיטימיות בשפה. שוב אין מוסרים גופים, אלא מוסרים תודעות להיפוך הערכים. מפרקים מנשקן המוסרי את המתנגדים, מעמיסים האשמות על המתגוננים, מעניקים לפנאטים את יתרון ה״הקשר״, ולבסוף שומרים לעברי, כרגיל, את המטען הסמלי של הפשע העליון.
הגיעה העת לשים קץ לעבדות הזאת המחופשת לסגולה. הגיע הזמן להזכיר כי צלילות הדעת איננה ניטרליות בין הרוצח לנרצח, כי זהירויות מסוימות אינן אלא פחדנות, כי ניואנסים מסוימים אינם אלא שותפות לדבר עבירה, כי שתיקות מסוימות הן חתימות. ומעל הכול, הגיע הזמן לומר שחירותו של העם האיראני, ביטחונה של ישראל, וכבודו של השיפוט המוסרי עצמו, מחייבים שניפטר אחת ולתמיד מן הליטורגיה של התירוץ ומן השיתוף פעולה עם הנשמות « היפות ».
© 2026 Rony Akrich – כל הזכויות שמורות