התורה, בפרשת כי תצא, חותמת את נאומה בציווי מיוחד:
« זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. » (דברים כה, יז–יט).
בפסוקים אלו מתרחשת מתיחות מכוננת: למחוק ולזכור. מצד אחד, הצורך להשמיד את האויב המוחלט; מצד שני, החובה לשמור את זכרו חי. זוהי הדיאלקטיקה שיכולה להאיר את מציאותנו לאחר השבעה באוקטובר, מול חמאס, לא בפשטנות של אנלוגיה היסטורית, אלא כקריאה פילוסופית ורוחנית של מצבו של האדם מול הרוע הרדיקלי.
עמלק, במסורת המקראית והרבנית, איננו מייצג רק עם קדום. הוא דמותו של הרוע המוחלט, זה התוקף ללא סיבה פוליטית, ללא תביעה ניתנת למשא ומתן, זה המכה בחלשים ביותר ומכחיש כל טרנסצנדנטיות. הטקסט מדגיש בפירוש: « ולא ירא אלוהים ». עמלק נעשה אפוא האנטי-אנושיות, שלילת הכבוד האנושי, התגלמות הרצון בהשמדה לשמה. התלמוד מלמד שבכל דור ודור עומד עמלק על ישראל) ספרי על דברים). הרמב״ם, במשנה תורה, מקודד את החובה למחות את עמלק, אך מזכיר גם שכל מלחמה חייבת להיפתח בהצעת שלום. אדמו״רי החסידות, כמו בעל השפת אמת, קראו את עמלק גם כמציאות פנימית: הספק, הציניות, הקרירות שמכבים את חום הלב. אך בממד ההיסטורי, עמלק נשאר דמות האויב המבקש להשמיד את ישראל, לא מטעמי טריטוריה, אלא מפני שהוא קיים.
מה שהתרחש בשבעה באוקטובר 2023 נושא את חותמו של עמלק מודרני. חמאס תקף קיבוצים, משפחות, ילדים, זקנים; הוא לא ביקש לכבוש עמדה אסטרטגית אלא להטיל אימה. אמנתו איננה מדברת על פשרה אלא על חורבן ישראל. לוחמיו לא רק הרגו: הם חגגו את ההריגה, הציגו את האכזריות כבשורה. במובן זה, חמאס מגשים את רוחו של עמלק: הרצון להכות בחלש, למחוק את פני האחר, להכחיש את כבוד האדם. לכן הציווי המקראי מדבר אלינו גם היום: לא מדובר בקטגוריה אתנית אלא בקטגוריה מוסרית ומטאפיזית.
התורה מצווה שני מעשים סותרים לכאורה. « תמחה את זכר עמלק, » משמעותו לנטרל את כוח ההרס, לפרק את המבנה הצבאי, הפוליטי, הפיננסי והחינוכי שמחיה אידיאולוגיה של מוות זו. אך היא מוסיפה: « לא תשכח ». פירושו שגם לאחר הלחימה אין למחוק את זכרו של מה שהוא מייצג. שכן השכחה תהיה קרקע לחזרתו. עמלק איננו דף בהיסטוריה: הוא ערנות מתמדת. השבעה באוקטובר חייב להפוך לזיכרון זה, לא כדי להזין טינה אינסופית, אלא כדי לחסן את ישראל ואת האנושות מפני הפיתוי לשכוח את הברבריות.
הפילוסופים המודרניים מסייעים לנו לחשוב דיאלקטיקה זו. פול ריקֵּר, ב »הזיכרון, ההיסטוריה, השכחה », מזהיר מפני הקצוות: עודף זיכרון מוביל לטינה, עודף שכחה מוביל להכחשה. פרידריך ניטשה, ב »הרהורים לא־בזמנם », מזכיר שהשכחה יכולה להיות חיונית לחיים, אך קיימת שכחה אשמה, זו שמכחישה את ההיסטוריה וחוזרת על טעויותיה. עמנואל לוינס אומר לנו כי פני האחר אוסרים את הרצח. עמלק הוא דווקא זה המכחיש את הפנים, המכה את החלש, הדוחה את האנושיות של האחר. חנה ארנדט, בהרהוריה על הבנאליות של הרוע, מזכירה שהאכזריות יכולה להתבצע בידי אנשים רגילים המפסיקים לחשוב. אך עמלק וחמאס רחוקים אף יותר: הם אינם מסתירים את הרוע תחת מסווה של בנאליות, אלא מאמצים אותו, מתגאים בו, נושאים אותו כדגל. אמיל פקנהיים מעניק לנו מפתח לאחר השואה: « המצווה ה־614 », לא לתת להיטלר ניצחון לאחר מותו. משמעות הדבר לישראל היא לא לאפשר לשבעה באוקטובר להפוך לפרצה גורלית, לא להיכנע לפיתוי להגדיר את עצמנו על פי פחד או שנאה, אלא להפוך את הזיכרון לכוח חיים ולדרישה של פיכחות.
מה אפוא יש לעשות עם חמאס אחרי השבעה באוקטובר? התשובה, לאור עמלק, איננה נקמה פשוטה. היא בראש ובראשונה נטרול ממשי של יכולתו להזיק. « תמחה » פירושו לפרק את מחסני הנשק, את המנהרות, את מערכות המימון, את השליטה הפוליטית. אין זה כרוך בהשמדה של אוכלוסיות שלמות, שכן העבריות איננה מלמדת ג׳נוסייד, אך זה מחייב לפגוע בשורש המנגנון הממית. לאחר מכן, « לא תשכח » פירושו לרשום את השבעה באוקטובר בזיכרון הקולקטיבי כציון דרך, כתזכורת למה שהאדם מסוגל לעשות כשהוא נכנע לרוחו של עמלק. זיכרון זה לא צריך להפוך לאובססיה עקרה אלא לערנות פעילה. עליו להזין את החינוך, את ההעברה, את הזהות. עמלק תמיד חוזר, בשמות אחרים, ורק הזיכרון הער יכול לזהותו.
אך קיימת גם מידה אתית. הרמב״ם הזכיר שאף עמלק חייב לקבל הצעת שלום בטרם המלחמה. אין זה עניין של בלבול בין האויב המוחלט לבין העם שבתוכו הוא מסתתר. למחות את עמלק פירושו למחות את הרצון להשמדה, לא למחות את האנושיות. המלחמה הצודקת, כפי שספר דברים מתווה אותה, היא מלחמה הגנתית, מידתית, המכוונת נגד האכזריות עצמה. לאחר השבעה באוקטובר על ישראל לשמור קו זה: להילחם בחמאס בנחישות, תוך שמירה על ההבחנה בין נושאי השנאה לבין האזרחים שלעיתים קרובות הם קרבנותיה.
כך מתבהרת פילוסופיה של פעולה, הציווי על עמלק אומר לנו: אל תהיו תמימים, הרוע הרדיקלי קיים, ועליכם להתמודד עמו ללא חולשה. אך הוא מוסיף: אל תהיו עיוורים, אל תשכחו לעולם, שכן הרוע נולד מחדש במקום שהזיכרון כבה. עמלק הוא האויב הראשון והאויב האחרון, אומר מדרש תנחומא. בכל דור יש לדעת לזהותו. השבעה באוקטובר היה גילוי אכזרי לכך: מאחורי נאומים פוליטיים מסתתרת לעיתים הרצון העירום להשמיד. ישראל, בזכירתו, איננו נכלא בפחד אלא שומר על פיכחות מגוננת על החיים.
מניפסט זה איננו קריאה לשנאה אלא לקריאות צלולה. עמלק איננו רק בחוץ, הוא גם בפנים, באדישות, בציניות, בשכחה. להילחם בו פירושו להילחם בברבריות אך גם בפיתוי לאבד תחושה. מה שחמאס גילה הוא שהעולם המודרני איננו מחוסן מפני האכזריות, שדי באידיאולוגיה של מוות כדי להחיות את עמלק. התשובה המקראית, התלמודית והפילוסופית ברורה: יש למחות את כוחו, ולעולם לא לשכוח את עקבותיו. שכן שכחת עמלק היא מתן רשות לשובו; והגדרה עצמית דרכו היא הענקת ניצחון. בין המחיקה לזיכרון מונחת כבוד האדם.
• פול ריקֵּר (2005-1913): פילוסוף צרפתי, מחבר הזיכרון, ההיסטוריה, השכחה. מדגיש את הצורך ב«זיכרון צודק» המאזן בין זכירה לשכחה.
• פרידריך ניטשה (1900-1844): פילוסוף גרמני. בהרהורים לא־בזמנם מראה שהשכחה יכולה להיות חיונית אך השכחה האשמה משכפלת את הרוע.
• מוריס הלבוואכס (1945-1877): סוציולוג צרפתי, מפתח מושג «הזיכרון הקולקטיבי», מת במחנה בוכנוולד.
• אמיל פקנהיים (2003-1916): פילוסוף יהודי, ניצול השואה. טבע את «המצווה ה־614»: לא לתת להיטלר ניצחון לאחר מותו.
• ז׳אק דרידה (2004-1930): פילוסוף של הדה־קונסטרוקציה. כתביו על הארכיון מזכירים שהשכחה המוחלטת הורסת את אפשרות העתיד.
• ג׳ורג׳יו אגמבן (נולד 1942): פילוסוף איטלקי. במה שנותר מאושוויץ מדגיש את תפקיד העד כשומר הזיכרון של הרוע.
• אלבר קאמי (1960-1913): סופר ופילוסוף צרפתי. בהאדם המורד מוקיע אידיאולוגיות המצדיקות רצח בשם הטוהר או ההיסטוריה.
• חנה ארנדט (1975-1906): פילוסופית יהודייה־גרמניה. טבעה את מושג «הבנאליות של הרוע» בפרשת אייכמן.
• עמנואל לוינס (1995-1906): פילוסוף יהודי־צרפתי. בהגותו על פני האחר מראה כי הרוע הרדיקלי הוא שלילת האדם כבן אנוש.