פטריוט האומה מאת רוני אקריש

בעידן ה »פירוק » (דקונסטרוקציה) מורגשת התעוררות מסוימת של רגש פטריוטי. זה באותו הזמן הסימפטום של חברה חולה וחלק מהתרופה שלה. אני מחליט כאן, בעידן של חשיבה נגדית ללאומיות דומיננטית, של גלובליזציה השווקים ושל בליעה מתקדמת של מדינות לאום אל תוך ארגונים הנחשבים כביכול ראויים להחליפם, לדבר על האימהות המכובדת הזו שנקראת « ארץ מולדת ». אני תובע את הזכות לאהוב את הרגש הסנטימנטלי הזה, שבמקרה שלו, נקרא « פטריוטיות ». היא מוגדרת כ »זיקה רגשית למולדת המתבטאת ברצון להגן עליה, לקדם אותה ». הפטריוטיות, שהייתה, ובחלקה ממשיכה להיות מאופיינת בקריקטורה ארכאית, צצה מחדש כנגד כל הסיכויים, בישראל, כמו בכל יבשת אירופה הישנה, בעוד שסביבה חדשה לגמרי רצתה לתרום להיעלמותה. היא מעידה על התמדה ברצון לקוות לתקומת לכידותה של הקבוצה הלאומית בשירות המדינה. במידה שהיא מקדמת כיבוד חובות אזרחיות לחברה, מוצאת את העדיפות המוחלטת לשרת, בראש ובראשונה, את האינטרס של האומה היושבת על אדמת המדינה. התקווה הזו כנראה מטורפת לנוכח הנטישה המוחלטת של הריבונות שמציע המערב לארגון שבאופן קונקרטי, עבור כל העמים הלאומיים, נראה כי הוא משרת יותר את הרצון ליצור מרחב כלכלי ופיננסי משוחרר, מאשר את האינטרסים של העמים הנוגעים בדבר. ובכל זאת, התקווה הזאת בארץ המולדת, החלום הזה לשמוע ולשתף שוב על אדמתו סיפור מאחד גדול שמתעלה מעל המגדר, צבע העור, המוצא, הדתות, המקורות הפוליטיים והנטיות המיניות, צץ מחדש! והכל קורה שדווקא כל מה שמפלג, כל מה שמפריד, כל מה שמפרק, כל מה שמסדק את הברית הלאומית בסופו של דבר ממשיך לרצות לערער את האחדות הלאומית. הם טוענים כנגד הזהות הלאומית המכובדת היחידה, מצהירים על טעם העבר ויוקרתו כאנכרוניזם שיש למחוק, כולל הסמלים שייעקרו מהשורש. חבל מאוד! סמלים אלו שברצונם לחסל מהר מדי נמצאים ביסוד של אותו המלט המעגן את העם בטריטוריה, בהיסטוריה, במנהגים, בעבר, במסורות! למלט הזה יש שם, קוראים לה פטריוטיות! האידיאל הזה נובע מצורך בזהות, שעם יכריז על עצמו מסור ואסיר תודה למדינה שהוא מכיר כמולדתו, בין אם נולד בה ובין אם הצטרף אליה במהלך חייו. פטריוטיזם מתייחס למסירותו של אדם למדינה שהוא מכיר כמולדתו. לאהוב את המולדת אינה נטייה מפוקפקת או תכונה רשעית, כי אין זה אומר לשנוא את זו של אחרים, זו הלאומיות שהיא גרסה מעוותת! אהבת המולדת, הפטריוטיות שאני מעורר בשורות אלו, מצטרפת בגרסתה המודרנית לתפיסה מקבילה, שעמה היא מקיימת קשרים הדוקים, תודעה אזרחית! האזרחות העברית נולדה מתוך « הטקסטים הנבואיים » המפורסמים המורדים במשטר מלכי ישראל ומאתגרים את האדם דרך הווייתו להתנהגות אחרת לגמרי. היא מביאה לרעיון הפטריוטיות גבולות של מתינות וסובלנות, שדווקא מונעות ממנה להיסחף בתשוקה מסוכנת מדי, נותנת לה מסגרת הפעלה בשירות הקולקטיב. אזרחות, שהיא אפוא המפתח ההתנהגותי לפטריוטיות המודרנית שלנו, היא העדפה מוחלטת ומתמשכת של האינטרס הכללי על פני האינטרס האינדיבידואלי בלבד. כאן, לא נוכל להתחמק מהתייחסות לבעיה עכשווית אמיתית: אם הפטריוטיזם כבר נולד מחדש, בתחילה, דרך בלבול זהות, או ביטוי של צורך למצוא מרחב מוגן משותף ברמה הכלכלית, הרעיון של תודעה אזרחית נמצא בעיצומו של משבר, משבר עמוק ואמיתי! אהבת המולדת מעמידה את שבט אוהביה מול אלה אשר, לאחר שאיבדו או שכחו גם את החוש וגם את הטעם לחלוק סגולות אזרחיות, יוצרים מחסום עוין לאיחוד פטריוטי מוחלט. התושבים כבר אינם פטריוטים בדרך כלל, הם הולכים זה לצד זה, אך כמו תושבים פשוטים של אותו מרחב, הם די פנים ליד פנים ולא מול. כי קורסי אזרחות כבר לא אופנתיים, או שלא נלמדו, נדרשו ותורגלו יותר מדי זמן! המדינה, שהייתה תחילה אב מגונן בעצמאותה, אחר כך ליברלית מבלי לאבד את הטעם לאינטרס הלאומי, הפכה למרבה הצער ללשכת הרישום הפשוטה והדהוד של תקנות שנלקחות מעבר לגבולה המקורי! ההכרח לאכוף החלטות מבלי לוודא תמיד את הלימותן המושלמת עם אזרחיה, מה שנותר מהמדינה הלאומית נראה טכנוקרטי ובחלקו טוטליטרי. בהקשר זה, בהיותה לא מגוננת לחלוטין ואינה קשורה לאינטרסים הספציפיים של העם, דבקות באינטרס כללי עולה על האינטרס הלאומי, ולכן הנפש האזרחית איבדה את ראוותנותה! לכן אנו אומרים, לעתים קרובות, שלעם מקבל את הנציגים הראויים לו, אבל גם ההיפך נכון! המדינה לא המריצה, לאור הרפורמות שלה, את הופעתו של דור, של אזרחים, המונעים על ידי חינוך ותודעה אזרחית! היא הפכה להיות ישות מוסרית מופשטת, שדחקה הצידה סופרים, משוררים, היסטוריונים, פילוסופים, כדי לפנות מקום לטכנאים, לעובדי מדינה בכירים, לרכזי רגולציה של מה שהוחלט במקום אחר! שיהיה ברור, זה מאוד מגביל, אך זה לא מרגש הרבה! המרחב הישראלי יכול היה להוות את האידיאל החדש הזה של פטריוטיות רחבה יותר ודבקות בערכים משותפים, אבל הוא המשיך להדגים שהוא יותר מרחב משוחרר של זרימות פיננסיות, טכנולוגיות (עם השלכות עצומות) וצרכנות יתר, אך לא מרחב של רעיונות משותפים.
דרך כמה משברים גדולים, כמו מלחמה, היא מתיימרת להיות מונעת על ידי נשמה משותפת, אך ברגע שהמדינה משחקת עם הכסף שלה, לגבי בחירות חשובות ואינטרסים מיוחדים, לעתים רחוקות הסולידריות היא השולטת. האשליה, לצערי, חולפת במהירות!