פילוג בין מפלגות מפולגות ישוב הדעת עם הפילוסוף סימון וייל מאת רוני אקריש

« המפלגות הן ארגונים באופן פומבי, רשמי, שהוקמו כדי להרוג בנשמות את תחושת האמת והצדק », אומרת סימון וייל ב »הערה על ביטול הכללי של המפלגות הפוליטיות » שנכתבה ב-1940. היא נולדה ב-3 בפברואר 1909 בפריז, הייתה פילוסופית, פעילה חברתית ומיסטיקנית צרפתית ידועה, מוכרת בזכות מחויבויותיה החברתיות החזקות וניתוחה המעמיק של התכונות השונות של הציוויליזציה המודרנית. סימון וייל הייתה אישיות אינטלקטואלית מדהימה ויוצאת דופן שזוהתה בזכות האינטליגנציה שלה, האמפתיה שלה למעמד הפועלים ואמונתה הדתית החזקה בנצרות, למרות העובדה שהיא נולדה כיהודייה וגדלה במשפחה בורגנית אמידה ומשכילה קלאסית, וייל אהדה את מצוקת העניים מגיל צעיר. ב-1942 היא ברחה עם הוריה לארצות הברית שם התגוררה זמנית ב’הרלם’ עם העניים. זמן קצר לאחר מכן, היא נסעה ללונדון כדי להצטרף למחתרת הצרפתית. היא נפטרה משחפת ב-24 באוגוסט 1943 בגיל 34. הערה זו תישאר מניפסט זוהר למחשבה חופשית!
עבור סימון וייל, מושג המפלגה מרמז בהכרח על אפשרות של סחף טוטליטרי, « מפלגה אחת בשלטון וכל האחרות בכלא » אמר מיכאיל טומסקי, איש איגודים מקצועיים ומהפכן סובייטי. כל מפלגה פוליטית נוטה בהכרח להיות המפלגה הבלעדית, רעיון פרדוקסלי שכן, בהגדרה, המפלגות הן אלמנטים המרכיבים מכלול. אך אותה מפלגה הופכת בעצמה וברצונה הרודנית, למכלול. שום טוב לא יכול לנבוע ממפלגות פוליטיות מכיוון שהן רעות ביסודן. אז סימון וייל נזכרת בפתגם הישן: « עץ טוב לעולם לא יכול לשאת פרי רע, וגם לא עץ רקוב פרי יפה ».
מפלגה פוליטית לא נועדה לומר את האמת, לעשות צדק או להתמסר לטובת הציבור. היא מאופיינת בשלוש תכונות חיוניות:
ראשית, מדובר במכונה לייצור תשוקה קולקטיבית, היא אינה מבקשת להאיר את העם בשיח של אמת, אלא לשכנע באמצעות הקמת תעמולה.
שנית, היא מפעילה לחץ קיבוצי על החשיבה העצמית של כל אחד מבני האדם החברים בה. האינדיבידואליזם של סימון וייל אינו תומך בעיצוב האנוש שהמפלגה יוצרת בתאים האפורים של כל יחיד. חברות במפלגה כרוכה בוויתור על מחשבה חופשית, אף אחד לא יכול להרהר בעצמו כשהוא מקושר למפלגה. המפלגה מפיקה עבור הפרט את תוכן מחשבתו באופן בלעדי.
בסופו של דבר, המפלגה שואפת מעל הכול ל »צמיחה משלה », מה שחשוב לה הוא אפוא לא טובת הציבור, אלא עצם התפתחות המפלגה. סימון וייל מוקיעה « ההיפוך בין מטרות לאמצעים ». כיבוש השלטון החיוני להרחבת מפלגה אינו עוד רק כלי הכרחי לטובת הציבור, כיבוש השלטון הבלתי מוגבל הופך בעצם למטרה.
« לכן אין מנוס מכך שלמעשה המפלגה היא מטרה לעצמה » כותבת סימון וייל. אז אנחנו נשבים לעבודה עצמית, לעבודת אלילים, כי « אלוהים לבדו הוא מטרה לגיטימית לעצמו », היא מוסיפה.
נאמנות פוליטית גוררת בהכרח אי נאמנות לעצמו. אם אדם, חבר במפלגה, נחוש בדעתו להיות נאמן בכל מחשבותיו רק לאורו הפנימי, באופן בלעדי ולשום דבר אחר, אז הוא לא יוכל להודיע על החלטה זו למפלגתו. אם לא כן, הוא ימצא את עצמו, מולה, במצב של שקרנות, מציינת סימון וייל.
המפלגה הפוליטית היא מכונה להמצאת שקרים. האמת של המפלגה היא אמת שמתפשרת, אמת שמסתגלת. לכן, האמת המפלגתית אינה האמת. לפי הפילוסוף שלנו, צריך רק לרצות את האמת כדי להשיגה. החיפוש אחר האמת דורש תשומת לב מתמדת. כל גחמה הקשורה לחיפוש האמת מפריעה לחיפוש ממשי ואמתי. אתה נדרש להקריב הכול למען האמת. הפעיל הפוליטי, הוא, מקריב את האמת למען המפלגה. טוהר המחשבה הזה הוא הגישה האינטלקטואלית, האופיינית לסימון וייל.
מפלגות פוליטיות פועלות כמו הכנסייה הקתולית, הם « כנסיות חילוניות קטנות » המתנהגות כלפי המתנגדים כפי שהכנסייה התנהגה כלפי הכופרים. המפלגה דורשת כניעה מוחלטת לדוקטרינה ומאיימת באימה על מי שמשמיע קול מתנגד. אם זה כך, רוח המפלגה הפוליטית שואבת השראה מהכנסייה הקתולית, המפלגה היא זו שהיום « מצליחה לזהם הכול ». הרוח המיליטנטית מחייבת לנקוט עמדה, מחייבת לחשוב בצורה מניכאית, « בעד » או « נגד », בין אם בתחום המדע (בעד או נגד איינשטיין), אמנויות (בעד או נגד קוביזם / סוריאליזם) וספרות (בעד או נגד צ’רלס מאורס / אנדרה גיד). יש להילחם במחלת המחשבה הזו, ב »צרעת » הזו, הצעד הראשון במאבק זה כרוך בביטול המפלגות הפוליטיות.
במכתב לאמה של סימון וייל, אלבר קאמי כינה אותה « הרוח הגדולה היחידה של זמננו ». לפיכך הוא עשה צדק עם עבודתה הנשכחת לעתים קרובות בשל דמותה כ »קדושה ». את הדימוי הזה, סימון וייל חייבת אותו קודם כל לחייה המוקדשים כל כולה למען כל הנעקרים, כל המנוצלים של זמנה ואת ניסיונם היא רצתה לחוות איתם. היא חייבת זאת גם לחיים רוחניים אינטנסיביים שבמרכזם החיפוש אחר אמת ויופי. והיו רבים מאלה שנעקרו בתחילת המאה ה-20: הפועלים נמחצו בין עבודת פס הייצור של התיעוש לבין האבטלה של השפל הגדול, איכרי בשר התותחים של המלחמה הגדולה, העמים חסרי הריבונות ואלה שנמחצו על ידי משטרים פשיסטים וקומוניסטיים בשם עתיד מזהיר. את האומללות הזו של ה »עבדים » הללו, היא רצתה להיות שותפה מלאה אתה בחיי היומיום שלה, היא רצתה לסבול אותה על בשרה ובחרה למות מזה בגיל 34. לאהוב זה לפעול » אמר ‘ויקטור הוגו’ יום לפני מותו, זה יכול היה להיות המוטו של סימון וייל.
מחויבותה הייתה אינטנסיבית, ללא כל ויתורים, במרד קבוע נגד כל המעצמות, בתקופה שבה הסופר הצרפתי ‘פול ולרי’ ציין « אנחנו, הציוויליזציות, יודעות עכשיו שאנו בני תמותה », סימון וייל נלחמה נגד כל הטוטליטריות בעוד רובן בחרו להיכנע לקו המפלגתי, פשיסט, בורגני או קומוניסטי. מחויבות זו התבססה על חיים רוחניים דיסקרטיים אך אינטנסיביים, אפילו מיסטיים, שהותירו בצל יצירה פילוסופית ופוליטית מרכזית אך לא שלמה.
קאמי ספד אותה בהצגת עבודתה האחרונה של סימון וייל « ההשתרשות »: « זה נראה לי בלתי אפשרי לדמיין רנסנס לאירופה שלא לוקחת בחשבון את הדרישות שסימון וייל הגדירה ».