יש מחלוקות שאינן נסובות באמת על הדבר שלכאורה עומד במרכזן. כך הוא גם המאבק הישראלי סביב יחסי הדת והמדינה. למראית עין, מדובר בוויכוח על חקיקה, על מוסדות, על עיצובו של המרחב הציבורי, על שבת, כשרות, נישואין, תפילה, תחבורה והכותל המערבי. אך מתחת לפני השטח רוחשת שאלה עמוקה בהרבה, יסודית לאין שיעור: איזו דמות אדם מבקשת החברה הישראלית לעצב, ואיזו צורת קיום לאומית היא מוכנה לקבל על עצמה? לא רק הסדרים מוסדיים עומדים כאן על הפרק, אלא עצם היחס שבין אמת לכוח, בין אמונה לחירות, בין השתייכות לשליטה.
הטרגדיה של השיח הישראלי טמונה בכך שהוא אינו חדל לדבר בשם הזהות, בעוד שלעתים קרובות הוא פועל מתוך פחד. אלא שזהות אינה יכולה להיבנות באמת מתוך פחד. כאשר ציבור שלם חש שמבקשים לעצב את חייו מבחוץ, לקבוע עבורו את גבולות המותר והלגיטימי, לצמצם את מרחב מצפונו, לפקח על גופו, על דיבורו, על לבושו, על תנועתו, על יחסו לזמן, לזיכרון, למרחב המקודש ולמרחב האזרחי, הוא חדל לראות באחר שותף, ונעשה רגיש לכל תנועה כאילו הייתה איום.
מכאן קצרה הדרך מן החרדה אל התוקפנות. לא משום שהאדם נושא בתוכו מטבעו שנאה, אלא משום שהפחד, כאשר הוא נעשה מבנה קבוע של התודעה, מוליד בהכרח עמדה מתגוננת. במקרים רבים, התוקפנות אינה אלא צורתה החיצונית של מצוקה פנימית.
לפיכך, השאלה הראשונה שיש לשאול איננה איזה מחנה צודק יותר, אלא איזו תודעה ציבורית נוצרת במקום שבו קבוצה אחת חיה בתחושה שהאחרת מבקשת, אם רק יינתן לה הכוח, לבטל את זכותה להיות היא עצמה. חברה אינה יכולה להיבנות כאשר כל אחת מקבוצותיה רואה באחרת אויב פוטנציאלי. מרגע שהזירה הציבורית נתפסת כמקום שבו כל הכרעה פוליטית עלולה להפוך למנגנון של כפייה, אין עוד מחלוקת אזרחית של ממש, אלא חרדה קיומית.
ובתוך חרדה קיומית, גם הוויכוח עצמו מאבד את טבעו. הוא חדל להיות מחלוקת לשם שמים או לשם הטוב המשותף, והופך למאבק על עצם האפשרות לנשום.
כאן מתגלה גבולו העמוק של הכוח. השלטון יכול לארגן, לפקח, להעניש ולנהל. אך הוא אינו יכול לברוא אמת פנימית. הוא מסוגל לייצר משמעת, לא אמונה; הרגל, לא הזדהות; ציות, לא עומק. מרגע שחייו הרוחניים או המוסריים של אדם נעשים תוצאה של לחץ חיצוני, הם חדלים להיות שלו במובן העמוק של המילה.
מעשה כפוי עשוי להיראות נכון כלפי חוץ, אך מבפנים הוא נותר ריק. לא רק משום שהאדם מתנגד לו, אלא מפני שמהותם של החיים הפנימיים היא היותם נובעים מתוך חירות. במקום שאין בו חירות, אין תודעה; ובמקום שאין בו תודעה, אין אחריות, אלא הסתגלות בלבד. כאשר המסורת, הקודש או האמונה מופיעים בפני האדם ככוח המופעל עליו, הם חדלים להיות מקור של משמעות והופכים לסמל של שליטה.
הכפייה הדתית איננה אפוא רק טעות פוליטית. היא סתירה מהותית. היא מבקשת לכונן עומק באמצעות אמצעים ההורסים את התנאים המאפשרים עומק. היא מניחה שאפשר להצמיח זהות באמצעות פיקוח, יראת שמים באמצעות איום, ונאמנות באמצעות שלילת החירות.
אלא שכך האדם אינו נבנה. אפשר אולי לעצב את התנהגותו, אך אי אפשר להחיות את נשמתו בצו. להפך: ככל שהדת מזוהה יותר עם מנגנון של שליטה, כך היא מרחיקה מעליה לא רק את מי שאינו מקיים את מצוותיה, אלא גם את מי שהיה עשוי לפגוש אותה מתוך תנועה חופשית של רוח. הכפייה אינה מוסיפה כבוד למסורת; לעתים קרובות היא פוצעת את הלגיטימיות המוסרית שלה.
אולם גם מן הצד האחר נדרשת מידה של דיוק. חברה יהודית אינה צריכה לטהר את עצמה מכל נוכחות יהודית כדי להיות חופשית. לא כל נוכחות של מסורת במרחב הציבורי היא כפייה, כשם שלא כל סימן של זיכרון היסטורי הוא איום. חברה שאינה מסוגלת לשאת את מקורותיה שלה דנה את עצמה לריק תרבותי לא פחות משהיא דנה את עצמה לעימות.
הבעיה אינה עצם קיומם של סמלים, טקסים, חגים, מקומות או לשון תרבותית משותפת. הבעיה מתחילה כאשר הנוכחות הופכת להשתלטות, כאשר הזיכרון הופך למונופול, כאשר המסורת חדלה להיות שפת השתייכות והופכת לכלי של הדרה.
ההבחנה דקה, אך מכרעת: לא בין יהדות לחירות יש להכריע, אלא בין יהדות כהזמנה לבין יהדות ככפייה, בין מורשת כחוט של המשכיות לבין מורשת כשוט.
כאן נכנס לתמונה המושג הנעדר ביותר מן השיח הישראלי: לגיטימיות. לא סובלנות בלבד, שכן הסובלנות אינה פעם אלא צורתה המעודנת של ההתנשאות, אלא הכרה מלאה בכך שלאחר יש זכות קיום שאינה תלויה בהסכמתי עמו.
הלגיטימיות היא המבחן העליון של תרבות פוליטית בשלה. כל חברה יודעת לקבל את מי שדומה לה; חוכמתה נמדדת ביכולתה לשאת את נוכחותו של השונה מבלי לפרש אותה מיד כאיום. דווקא במקום שבו האחר מרגיז אותי, סותר את טעמו של עולמי, מפריע להרגליי או מערער את הנחות היסוד שלי, מוכרעת השאלה אם אני מבקש לחיות בחברה של בני אדם חופשיים, או בחברה של כפיות מתחלפות.
זו אחת המחלות העמוקות של הישראליות בת זמננו: כל מחנה תובע חירות לעצמו, אך מתקשה לעתים להעניק לגיטימיות מלאה לאורח חייו של האחר. הציבור הדתי מבקש שלא יפגעו בעולמו, אך לעתים מתקשה להכיר בכך שגם לאדם החילוני יש מצפון. הציבור החילוני תובע חירות מפני כל התערבות, אך לעתים מבקש למחוק מן המרחב הציבורי כל סימן העלול להזכיר לו שמקורותיה של החברה הזאת אינם ניטרליים לחלוטין.
המשך יבוא…
רוני אקריש, בן 70, הוא סופר ומסאי החי בישראל. הוא מייסדה של האוניברסיטה העממית החינמית, הפועלת בירושלים ובאשדוד, ושואף להנגיש את הפילוסופיה, המחשבה העברית וההשכלה הכללית לציבור רחב.
הוא מלמד היסטוריוסופיה מקראית, גישה הקוראת את סיפורי המקרא, חוקיו ודמויותיו כמחשבה על ההיסטוריה, האחריות והריבונות, ולא כמורשת דתית בלבד. כתיבתו מצויה בצומת שבין הגות פילוסופית, ביקורת תרבותית ועיון במקורות המסורת העברית.
במסות, במניפסטים ובהרצאות הוא מפתח מחשבה תובענית על אחריות, חירות הרוח והאתגרים המוסריים והפוליטיים של העולם בן זמננו. הוא מבקש להציב את דרישת הצלילות כנגד הקונפורמיזם, את מוסר השיפוט כנגד הסחף הרגשי, ואת הנאמנות לטקסטים המכוננים כנגד הפשטנות האידאולוגית.
עבודתו מבקשת לחבר בין הניסיון החי, תולדות הרעיונות והמציאות העכשווית, כדי לעצב תודעות המסוגלות לבחון, להבחין ולעמוד זקופות.
© רוני אקריש 2026. כל הזכויות שמורות.