כל שנה אנחנו מספרים את הסיפור הזה: אבותינו עזבו את מצרים בהמוניהם, קהל ססגוני של עבדים לשעבר, להוטים להשיג את הגאולה המיוחלת להם. הם יצאו לחרות, אך מצאו את עצמם מול ים החוסם את דרכם.
ויאמר אלוהים אל משה: « וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיָּבָשָׁה. » (שמות יד, טז)
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיֹּולֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיָּבָשָׁה; וְהַמָּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. » (שמות יד, כב-כג)
זהו נוסח התורה לאירועים; זה מה שאנו קוראים בקול על שולחנות הסדר שלנו בפסח. אך רבני המסורת שלנו לא העריכו זאת כל כך. נס מרהיב, בהחלט, אך משהו פסיבי לחלוטין. בגרסתם, המפורטת בתלמוד הבבלי, התאספו בני ישראל על שפת המים ומשה הרים את ידיו כפי שציווה ה’. אך לא קרה דבר. הים נשאר רגוע. האם אתה יכול לדמיין את הפאניקה של האנשים באותם רגעים? משה מעולם לא נכשל בביצוע נס לפני כן! ליחושים רצו בתוך העם – רבים שקלו לחזור על עקבותיהם ולמסור את עצמם לשעבוד שוב. ואז, מתוך ההמון, הגיחה דמות בודדת: נחשון, בנו של עמינדב, צעד בנחישות ונכנס אל תוך הים. משפחתו וחבריו התבוננו באימה ובהלם, וצעקו לו: « מה אתה עושה? לאן אתה הולך? השתגעת? » נחשון התקדם ללא היסוס, ללא פחד – עד הברכיים, עד המותניים, עד החזה. ברגע שהמים עלו אל נחיריו, ברגע זה, כשהוא היה מוטבע לגמרי, בבת אחת ולא שנייה לפני כן, נבקע הים. וכך העם יחל לצעוד בעקבות נחשון לקראת חירותו, לעבר מקום של שירים ושמחה. (ההשוואה בתלמוד בבלי, סוטה ל »ו-ל »ז א, מכילתא בשלח ו)
רבותינו מספרים אגדה זו כדי ללמד אותנו שהשחרור מגיע רק לאמיצים. המתנה של נחשון הייתה היכולת לא רק לראות את האפשרות של הרגע, אלא להאמין בה מספיק כדי להיות מוכן להסתכן ולהיכנס למים. אנחנו צאצאיהם של אלה שהלכו ברצון לים, מונעים מהאמונה שהחיים יכולים להיות טובים יותר עבורם ועבור ילדיהם. כך הפילוסוף היווני סוקרטס ראה, גם כן, באומץ ובעמידה על עקרונות ערכיים, ערובות מכריעות לחיים טובים. עבורו, האמונה בעקרונות המוסריים ובאמת הייתה הבסיס לפעולה נועזת, גם כאשר היא כרוכה בסיכון אישי. זה לא רק אבותינו הרוחניים, אלא גם אבותינו המילוליים. לפני מאה שנה, היו אלה דורי דורות שחצו אוקיינוסים, ימים ויבשות, דרך הסלעים בסירות דולפות, תוך שהם חולמים על החיים שהם יכולים לבנות עבור הדורות הבאים. ישנם גלים של מהגרים מצפון אפריקה, איראן ורוסיה שנמלטו מעריצות. האנשים והנשים הללו חיו את אמונתו של נחשון; הם פיצלו לנו את הים כדי שנוכל ללכת על היבשה. כולנו חייבים להם הכרת תודה מתמדת ולעולמי עד. הפילוסופיה של היידגר, מזהה שהאומץ לא רק בא לידי ביטוי במעשים אמיצים, אלא גם בנכונות להופיע בפני אחרים, לשתף את הפנימיות שלך ולחיות אמת.
אך זה שרובנו כבר לא צריכים לחצות אוקיינוס, לא אומר שאנחנו לא נושאים באחריות הכרוכה בהיותנו ילדי נחשון. בכל דור ודור אנו נקראים לסלול את הדרך לדורות הבאים. בין אם באמצעות אקטיביזם, מחקר או אמנות, אנו נקראים לחיות בצורה כזו שיום אחד אחרים יסתכלו אחורה ויגידו, הם היו אמיצים ובזכותם לא נשארנו אחורה! הפילוסופיות הפן-הומניסטיות, כמו זו של ניטשה, מדגישות את האומץ לשבור את המסגרות החברתיות והמוסריות הקיימות כדי לממש את הפוטנציאל. האמונה בנכונות הדרך האישית והיכולת ליצור משמעות חדשה דורשת אומץ.
יש עוד דבר אחרון: כשנחשון ואנשיו יגיעו לצד השני של הים, מה יקבל את פניהם? לא ארץ מובטחת, אלא מדבר עצום ופראי שייקח שנים לעבור אותו. זה שהים נבקע לא אומר שאנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים או איך נגיע לשם. אבל אנחנו יודעים דבר אחד: הצעדים הראשונים הם הקשים וההכרחיים ביותר. עם השלבים האלה, עם נחשון, הסיפור באמת מתחיל. הרעיון של הדרך מצביע על ההבנה שהמסע עצמו יכול להיות משמעותי לא פחות מהיעד. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטי מתעסקת בתהליך של חיפוש משמעות, כאשר כל עם צריך לעבור את הדרך שלו ולמצוא את התשובות לשאלותיו. הרבה גישות מעשיות מציינות שהמסע הוא חלק מתהליך למידה וצמיחה. היעוד לא תמיד ברור מראש, ולעיתים הוא מתגלה במהלך המסע עצמו, דרך חוויות, אתגרים ולמידה.
היעוד מהווה מניע לפעולה, בעוד שהיעד הוא התוצאה של אותן פעולות. כאשר אדם פועל מתוך ייעוד, היעד הוא התוצאה הסופית שאליה הוא שואף. לעיתים היעד יכול להשתנות על פי התהליך שהאדם עובר, וכך היעוד יהפוך להיות ברור יותר. המסע לא תמיד מתואם עם היעדים שנקבעו מראש. פילוסופיות רבות מספקות דגש על הצורך בשילוב בין הייעוד ליעדים, תוך שמירה על הבנה שהייחודיות של הייעוד עושה את ההבדל האמיתי בחיים.