פרשת ויחי איננה רק חתימת ספר בראשית; היא מדיטציה עמוקה על החיים בגלות, על העברת המשמעות, ועל לידתה של זהות המסוגלת לעמוד מול עוצמתן של אימפריות בלי להיבלע בהן. התורה אינה מסיימת סיפור; היא מכוננת רצף. הפסוק הפותח, « ויחי יעקב בארץ מצרים », טעון פרדוקס: כיצד אפשר לחיות דווקא במקום שיהיה לסמל השעבוד? הפועל איננו מקרי. הוא אומר שלא די להתקיים; צריך לשכון בתוך החיים מבפנים, לשמור על לכידות הנפש, לסרב להרדמה של המשמעות. יש נסיבות שבהן עצם החיים נעשים כבר מעשה של התנגדות רוחנית.
מצרים, בלשון המקרא, איננה ארץ בלבד; היא מבנה שלטוני, מערכת סגורה. היא מגלמת סדר, ריכוזיות, ורציונליות של שליטה. מקס וובר היה רואה בה אב־טיפוס למנגנון בירוקרטי: עולם שבו המינהל נעשה עקרון חיים, ושבו הטכניקה מחליפה את התכלית המוסרית. והתורה כאילו מקדימה לחוש גם את מה שיתאר מישל פוקו: כוח שכבר לא רק כופה, אלא מעצב מצפון, משמעת, מנרמל. הסכנה איננה רק לחץ מבחוץ; זו הכניעה מבפנים. הגלות העמוקה ביותר איננה זו שבה מגרשים אותך, אלא זו שבה גורמים לך לאהוב את עבדותך. הכוח העליון הוא זה המשכנע אותך שאתה בן־חורין.
ובכל זאת, יעקב חי במצרים. הוא אינו נטמע בה; הוא שוכן בה בלי להשתייך אליה. הוא עובר בתוך העולם האימפריאלי בלי למסור לו את נשמתו. סימון וייל דיברה על « השתרשות » כצורך חיוני של הנפש: האדם יכול לשגשג חומרית, ובכל זאת לאבד את עצמו, אם ישכח את המקור הפנימי המזין את חירותו. יעקב מביא אל לב מצרים דבר שמצרים איננה יודעת לייצר: זיכרון של ברית. הוא חי בגלות, אך מסרב שהגלות תגדיר את הווייתו. הישרדותו הרוחנית היא נאמנות; והוא הופך את הזיכרון לכוח חיים.
לכן הפרשה איננה מתמסרת לנוסטלגיה של סוף, אלא מתמקדת במעשה ההעברה. יעקב קורא לבניו לברכם, והברכה כאן איננה רוך משפחתי, אלא פעולה מכוננת. אין זו פסיכולוגיה; זו פוליטיקה רוחנית. יעקב אינו מחלק מחמאות; הוא מייעד לכל אחד תפקיד, צורה, ואחריות. במקום שבו המודרנה חולמת על אחדות באמצעות אחידות, התורה מציעה אחדות אורגנית: עם אינו מתקיים מפני שכולם דומים, אלא מפני שכל אחד נושא חלק מן השלם. האחדות האמתית איננה מוחקת את ההבדלים; היא מסדרת אותם סביב משמעות משותפת.
כאן נשמעת, ברקע, אינטואיציה מרכזית אצל עמנואל לוינס: זהות אינה שווה דבר אם אינה נישאת כאחריות. שייכות שאינה נעשית מחויבות היא נרקיסיזם קולקטיבי. יעקב, בברכתו, הופך את התולדות לאתיקה: הוא עושה מן הצאצאיות לא פריבילגיה, אלא משא. להיות ישראל איננו רק לקבל שם; זה לשאת ייעוד. זו כניסה לברית כצורת שירות, כלפי העולם וכלפי האל.
והעברה זו היא גם לידה בתוך הסוף. חנה ארנדט כינתה « נטליות » את יכולתו של האדם להתחיל, לייסד, להכניס חדש אל העולם. ויחי מציבה לפנינו את הפרדוקס הזה: ברגע שיעקב מת, עם מתחיל להיוולד. מיטת האבות נעשית עריסת ההיסטוריה. התורה מסרבת לקבל את גורל הטרגדיה הסגורה; והיא הופכת את המוות להתחלה, בתנאי שהזיכרון לא יהיה רגש בלבד, אלא אחריות חיה.
ואז מגיע הרגע המסתורי: « ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ». יעקב מבקש לגלות את העתיד, אך המילים נאלמות. המסורת מדברת על מסך; והפילוסופיה שומעת כאן שיעור על גבולות הידיעה. העתיד, בתורה, איננו ניתן כמידע. הנס יונאס ניסח זאת במונחים מודרניים: העתיד אינו אובייקט של סקרנות, אלא חובה. ידיעה על העתיד עלולה להרוג את החירות, ואילו האחריות בלבד מכוננת אותה. הנבואי איננו לנבא, אלא לקרוא. העתיד אינו דבר שממתינים לו, אלא דבר שמתכוננים אליו באמצעות בחירה.
סצנת אפרים ומנשה מעמיקה את השיעור. שני ילדים שנולדו במצרים, בני יוסף, נעשים שבטים. זה מעשה עצום, הקובע שהזהות העברית איננה מצטמצמת לביולוגיה, אלא נשענת על נאמנות. אפשר להיוולד במקום אחר ולהיכנס לברית, אם חולקים את ההבטחה. פול ריקור היה מדבר כאן על « זהות נרטיבית »: האדם נעשה הוא עצמו כשהוא נכנס לסיפור, נושא זיכרון, ושוכן בתוך מילה שקיבל. השייכות איננה עניין של דם, אלא של משמעות.
ואז יעקב שילב את ידיו ובירך הצעיר קודם. התורה שוב שוברת את הדטרמיניזם של זכות הבכורה הטבעית. היא מסרבת לאריסטוקרטיה של לידה, ולעליונות של הסדר הקבוע. העולם אוהב היררכיה ביולוגית מפני שהיא מכשירה שליטה; והתורה אומרת להפך: הכבוד אינו ירושה, הוא אחריות שנרכשת. הבחירה כאן איננה פרס, אלא תביעה. מחוות הידיים המשוכלות היא פדגוגיה: הגדולה נמדדת באחריות, לא בסדר הטבע.
אולם הרגע הרדיקלי ביותר בפרשה מצוי בבקשת הקבורה: « אל נא תקברני במצרים ». יעקב אינו מבקש קבר מפואר; הוא מציב מעשה נאמנות מטאפיזי. הוא מסרב שהגלות תאמר את המילה האחרונה, אפילו על גופו. להיקבר בארץ הברית פירושו להצהיר שהחיים אינם נמדדים בביטחון, אלא באמת ההבטחה. הגלות איננה רק מקום; היא מצב תודעתי. למות במצרים היה עלול להיות הסכמה שקטה לכך שהנוחות תחליף את הייעוד. יעקב בוחר בזיכרון נגד היציבות, בנאמנות נגד ההשתלבות.
מרטין בובר היה אומר שהחיים האמתיים מתקיימים ביחס « אני-אתה », בדיבור המופנה, בנאמנות שאינה הופכת את האל לאובייקט ואת האדם לפונקציה. להיקבר בכנען, אבל יותר מכך, לחיות שם, פירושו לשמר את הדיאלוג הזה, לעולם לא להפוך את האלוהי לאובייקט ואת עצמך לפונקציה. זהו לאשר שעם קיים באמצעות מערכת יחסים חיה עם משמעות שהוא מקיים.
ולבסוף, יוסף. איש מדינה, אסטרטג, מנהל של ממשי, יודע לדבר את שפת הכוח בלי להיות עבד לכוח. זו צלילות שאין בה ציניות. ודווקא הוא, הריאליסט המובהק, חותם את חייו במילת תקווה: « פקוד יפקוד אלוהים אתכם… והעליתם את עצמותי מזה ». אין זו משאלה דתית רכה; זו תכנית רוחנית. יוסף אינו אומר « חכו לנס »; הוא אומר « היערכו לפעול ». ה »פקידה », הביקור האלוהי, מציינת רגע שבו ההיסטוריה תדרוש תשובה אנושית. אל תישארו. אל תבלבלו בין חיים לבין הסתגלות. אל תהפכו את השעבוד לנורמה נוחה. החירות היא הבטחה, אבל גם מלאכה.
מכאן יוצאת אמת קשה: יציאת מצרים האמתית מתחילה עוד לפני השחרור. עם נולד כשהוא מחליט לא להזדהות עם העוצמה שמזינה אותו. מצרים יכולה להגן, לארגן, לתרבת; והיא יכולה גם להמס. התורה מציעה לקח אוניברסלי: לחיות בתוך אימפריה, לעיתים אי אפשר להימנע; אך להפוך לאימפריאלי, זו כבר כישלון מוסרי. הנאמנות איננה בריחה מן העולם, אלא סירוב להיווצר על ידו, סירוב להיעשות תוצר של מנגנון.
בכך ויחי נוגעת בדייקנות בפרנץ רוזנצווייג: ישראל איננו נתון אתני, ולא פרויקט פוליטי בלבד, אלא צורת משך, זמן שנחיה כנאמנות. הגלות אינה בהכרח משמידה עם; מה שמשמיד אותו הוא שכחת ייעודו. במקום שהאימפריה ממיסה את הייחודיות בתוך כוח, התורה מלמדת התמדה אחרת: זיכרון ההופך לאחריות, הבטחה ההופכת לדרך, זהות הנשמרת לא בכוח הזרוע, אלא בנאמנות לברית. ויחי איננה סוף; זוהי למידה של נצח שחיי בלב ההיסטוריה.
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved