יש אסונות שאינם רק “אירועים פליליים”. הם גילוי. הם קורעים את מסך הנורמליות ומכריחים אותנו להביט במה שהיינו מעדיפים שלא לראות: חלק חולה בתוך החברה שלנו, מיעוט אמנם, אך מיעוט שכבר נמסר לאלימות, להפקרות, לבוז לכל גבול, לכל חוק, לכל חיי אדם.
מה שקרה בפתח תקווה אינו קטטה רגילה. צריך לומר את שמו: ימנו בנימין זלקה ז״ל. צעיר זה עבד כדי להתפרנס. הוא לא חיפש עימות. הוא לא התגרה באיש. הוא היה שייך לאותה ישראל שקטה, עובדת, הגונה, שאינה מבקשת אלא לחיות, לשרת, לבנות, לפרנס את יקיריה ולעמוד זקופה. ודווקא משום כך הפשע הזה בלתי נסבל: ההגינות הוכתה בידי הפראות.
כאשר חבורה מחכה לאדם, מקיפה אותו, מכה אותו ודוקרת אותו עד מוות, איננו נמצאים עוד מול “טעות נעורים”, לא מול טיפשות של גיל ההתבגרות, ולא מול תאונה טרגית. אנו עומדים מול התנהגות עבריינית, מול ברבריות קרובה, מול קריסה פנימית שבה האחר אינו עוד פנים, נשמה, אדם, אלא מכשול שיש להשפיל, לשבור ולמחוק.
כן, ישראל היא עדיין ארץ של גבורה. מדי יום אנו רואים חיילים, מילואימניקים, רופאים, מורים, מתנדבים ומשפחות שלמות הנושאים על כתפיהם חלק מגורלו הלאומי של העם. ישראל הזאת מעוררת השתאות. היא נס מוסרי. אבל גדולתה אינה רשאית לעוור אותנו.
לצד ישראל היפה הזאת קיימת מציאות אחרת: צעירות שולית אך עבריינית, גסה, אלימה ומפורקת, ההופכת את המרחב הציבורי לשטח של איום, את הדיבור לקללה, את אי-הסכמה לתקיפה, את הרחוב לג’ונגל. אין זו כל הצעירות, חלילה. לומר זאת יהיה עוול, שקר וביזוי האמת. אך המיעוט הזה קיים. הוא מזהם שכונות, כופה את פחדו, את שפתו, את רעשו ואת בוזו. הוא נעשה גרורה חברתית.
אין מדובר כאן בסוציולוגיה רכה. אין מדובר בחיפוש אינסופי אחר תירוצים בתוך « ההקשר », « השכונה », « התסכול », « הסביבה ». כל אלה אולי קיימים. אבל שום הסבר אינו רשאי להפוך לזיכוי. חברה המתנצלת יותר מדי בשם האלימות סופה שהיא מפקירה את החפים מפשע. חברה שמבינה הכול ואינה מענישה בבירור, כבר אינה מבינה דבר בצדק.
התשובה חייבת להיות ברורה. נערים אלימים אינם יכולים עוד להיחשב כילדים תועים בלבד כאשר הם פועלים באכזריות, בבוז לחיי אדם ובתחושת חסינות. כאשר נער מבוגר דיו כדי להמתין, להקיף, להכות, לדקור, לברוח או לשתוק, הוא מבוגר דיו כדי לעמוד בפני החוק.
אבל הענישה לבדה אינה מספיקה. הכלא לבדו אינו מספיק. הוא כולא לעיתים בלי לשנות, מבודד בלי לבנות מחדש, מעניש בלי ליישר. לכן יש להקים בתי חינוך מחדש במשמעת מחייבת.
לא בתי סוהר מחופשים. לא מתקני כליאה לנערים אבודים. לא מקומות שבהם החברה כולאת את כישלונותיה כדי לשכוח אותם. מדובר במסגרת אחרת לחלוטין: בית חינוכי סגור, קשה, תובעני ומעצב, שתפקידו לנתק את הנער האלים מעריצות החבורה, משפת הרחוב, מפולחן הכוח, מבוז לחלש ומבורותו היהירה ביחס לחוק.
חינוך מחדש בלי משמעת הוא סיסמה ריקה. משמעת בלי חינוך היא ענישה עיוורת. לכן דרושה מסגרת שבה הדין המשמעתי, סדר היום הקפדני, העבודה, הלימוד, האחריות והציות לחוק נעשים כלים לבנייה פנימית מחודשת.
מי שאיבד את גבולותיו לא ישוב אל החברה באמצעות שיחות נימוסין בלבד. עליו ללמוד מחדש שיש שעה לקום, שעה לעבוד, שעה ללמוד, שעה לשתוק, שעה להקשיב, שעה לבקש סליחה, שעה לתקן ושעה לשלם את מחיר מעשיו. מי שהפך את חירותו להפקרות חייב ללמוד מחדש את החירות דרך משמעת.
לתקן אין פירושו רק להעניש. לתקן פירושו להעמיד מחדש את הציר הפנימי של האדם. פירושו לשבור לא את האדם, אלא את התפיסה העקומה שבנה לעצמו על עצמו, על הזולת ועל העולם. לשבור את הקסם של האלימות, את גאוות החסינות, את האשליה הפלילית שלפיה להתקיים פירושו לאיים, להשפיל, להכות ולשלוט.
בבתים חינוכיים אלה לא תהיה עוד הפקרות של לשון, גוף והתנהגות. לא קללה כאורח חיים. לא איום כמטבע חברתי. לא אלימות כמעמד. לא בוז למחנכים. לא בריחה מאחריות. לא משחק עם החוק. כל חריגה תזכה לתגובה ברורה, מיידית, מדודה וצודקת.
מסגרות אלה חייבות להיות ארוכות, קשות, קפדניות ונטולות פשרה. נכנסים אליהן מפני שנחצה גבול חמור. יוצאים מהן לא מפני שלוח שנה מנהלי החליט כך, אלא מפני ששינוי אמיתי נעשה גלוי, ניתן לבדיקה ועמד במבחן. כל עוד הנער לא למד מחדש חוק, כבוד, מאמץ, אחריות, עבודה, דיבור נכון ושליטה עצמית, אין לו כל סיבה לחזור לרחוב שאותו טימא באלימותו.
החברה חייבת להפסיק לבלבל בין אנושיות לבין חולשה. בית חינוך מחדש הראוי לשמו הוא אנושי דווקא מפני שהוא תובעני. הוא אינו מבטיח תירוץ; הוא מחייב בנייה מחדש. הוא אינו מלטף עבריינות; הוא מאלץ את העבריין להביט בעצמו. הוא אינו מחליף צדק בפסיכולוגיה; הוא מעמיד את הפסיכולוגיה, החינוך, המשמעת והעבודה בשירות הצדק.
שם יהיה צורך ללמוד לקום מוקדם, לעבוד בידיים, ללמוד את חוקי המדינה, להכיר את תולדות ישראל, לשרת אחרים, לתקן את מה שניתן לתקן, לשמוע את קול הקורבנות ולהבין את חומרת הרע שנעשה. שם יהיה צורך לחנך מחדש את הלשון, את הגוף ואת הנשמה האזרחית, מפני ששום עם אינו שורד כאשר הרחוב שייך לאלימים ביותר.
וצריך לדבר גם על ההורים. לא כדי להאשים ללא הבחנה את כל המשפחות, אלא כדי לסרב לצביעות. נערים אינם נעשים פתאום טורפים ברחוב בלי שקדמה לכך קריסה ממושכת: קריסת הסמכות, קריסת השפה, קריסת הבושה, קריסת המסירה. כאשר ילד מעולם לא למד שיש גבולות קדושים, החברה מלמדת אותו זאת לבסוף בפני שופט, מאוחר מדי, מאוחר הרבה מדי.
ואם אינם משתנים? שיישארו שם. לא מתוך נקמה, לא מתוך אכזריות, אלא מתוך נאמנות לחפים מפשע. האחריות הראשונה של חברה היא להגן על החיים, על העובדים, על המשפחות, על העוברים והשבים, על הילדים, על הזקנים, על כל מי שמבקש פשוט לחיות בלי לפחד מן הלהקה.
בית חינוך מחדש במשמעת מחייבת חייב להפוך לברית ברורה: הרסת את הסדר המשותף, לא תחזור אל העולם המשותף עד שתוכיח שאתה מסוגל לחיות בו בלי לאיים עליו.
ישראל אינה יכולה להיות רק מעצמה צבאית, טכנולוגית וכלכלית. ישראל חייבת לשוב ולהיות מעצמה מוסרית פנימית. מדינה המסוגלת להוליד גיבורים בחזית אינה רשאית להשלים עם הולדת בריונים ברחובותיה.
ימנו בנימין זלקה ז״ל עבד. הוא ביקש כבוד למקום, ללקוחות, למינימום של סדר. על כך איבד את חייו. שעובדה כזאת יכולה להתרחש בישראל צריכה למלא אותנו בושה. אך לבושה יש ערך רק אם היא הופכת לדרישה: להשיב לחוק את כוחו, לחינוך את קשיחותו ההכרחית, להורים את אחריותם, לרחוב את ביטחונו, ולאנשים ההגונים את זכותם לחיות בלי לרעוד.
רוני אקריש, בן 70, הוא סופר, מסאי ומרצה בישראל. מייסד האוניברסיטה העממית החינמית / Café Daat, הפועלת בירושלים ובאשדוד מאז 2018, ופועלת להנגשת הפילוסופיה, המחשבה העברית והתרבות הכללית לציבור רחב.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות