אינני מאמין שהעולם טוב. אינני מאמין גם שהוא מתקדם מטבעו אל הטוב. אינני נמנה עם אלה הרואים בהיסטוריה תנועה ליניארית, דרך אל התבונה, או אפילו ביטוי כלשהו של תבונה קולקטיבית. אני זר למתיקות השיטתית, לאופטימיות הקרה, לאותה דרך לומר « הכול לטובה », כאילו הכאב האנושי אינו אלא תופעת לוואי של תוכנית-על, וכאילו די להתרחק בכמה מאות שנים כדי לגלות פתאום הרמוניה נסתרת.
במחשבה שהעולם הזה הוא הטוב שבכל העולמות האפשריים, כפי שניסח זאת לייבניץ, יש יופי עיוני, ניסיון אמיץ לפייס בין הרוע לבין השגחה נסתרת. לייבניץ האמין שאל אינסוף העולמות האפשריים שבכוחו של האל לברוא, בחר הוא דווקא בעולם הזה, משום שהוא הסדור, המורכב והשלם מכולם, אף אם הוא כולל סבל, כי גם הסבל ממלא, לטענתו, תפקיד חיוני באיזון הכולל. זוהי תפיסה רבת עוצמה, המבוססת על רציונליות מטפיזית מרהיבה. אך היא איננה עומדת, בעיניי, מול החוויה העירומה של הרוע. היא אינה מנחמת את הילד השבור, לא את החף מפשע הנטוש. רעיון נשגב זה הופך, כשהוא משמש להצדקת הבלתי ניתן להצדקה, לעוד סוג של אלימות.
ולכן אני נוטה דווקא אל עבר הספק. אל אלה המביטים במציאות מבלי לחפש בה מיד משמעות, ובוודאי לא גאולה. אני שותף, בהרבה מובנים, להשקפתו של שופנהאואר, שלפיה העולם איננו תוצר של סדר תבוני, אלא של רצון עיוור, בלתי ניתן לריסון, המביע את עצמו בטבע, באדם, ברצונות, ללא תכלית סופית. אצל שופנהאואר, גם האהבה איננה אלא מסכה של אותו רצון, מנגנון אכזרי המחופש לתשוקה, שמפתה את הבריות להיקשר, לסבול, להתרבות, רק כדי לשמר כוח מסתורי שאין לו תכלית פרט לעצמו.
זו השקפה מפוכחת, נטולת אשליות, שאינה רואה בקיום אלא מעגל של סבל, שבו התשוקה מולידה תסכול בלבד, והחכמה העליונה היא לדעוך, לבטל את הרצון, להשתיק את הציפיות, להגיע לשקט פנימי של אי-רצייה. שופנהאואר העריץ את החכמה ההודית, את הבודהיזם, את היכולת לומר « לא » לחיים. ואני, אינני מסוגל.
כי אני אוהב. אוהב יותר מכול. לא משום שהעולם ראוי לכך, אלא משום שהוא זקוק לכך. אני אוהב בעולם שנדמה לעיתים אדיש, אבסורדי, קרוע. אני אוהב אפילו את העולם הזה, לפעמים, בקשיחותו, בתקלותיו, ביופיו הלא-מכוון. לא מתוך התפעלות מהבטחה, אלא כמו שמושיטים יד לאח במצוקה. אינני מחפש בו צדק נסתר. אני בוחר להישאר פתוח, לא להתכווץ.
זו איננה אהבה נאיבית. זו אהבה צלולה. אהבה שיודעת את מחירה. אהבה שראתה כישלון, בגידה, לעג, ועם זאת מתמידה, דווקא משום שאין דבר אחר להיאחז בו. האהבה נהפכת לפעולה אתית, לתגובה, לאמירה: יש משמעות, גם בריק.
אני חש קרבה לקאמי, שראה בצלילות תנאי למרד, ובמרד, פעולה של אהבה. לא משום שנוכל לשנות את העולם, אלא כדי לסרב לכך שיימסר כליל לידי האבסורד. לא כדי להציל, אלא כדי להעיד. ובעצם העדות, יש כבר הצלה.
אני מוצא עוגן גם אצל לוינס, שאיננו מבקש להבין את העולם אלא להשיב לזולת. הוא איננו יוצא מן הסדר, אלא מן הפנים. הוא איננו מחפש תיאודיציאה, אלא אחריות. הרוע איננו ניתן להסבר, אך הוא מזמן תגובה, ותגובה זו היא לעיתים קרובות טוב לב חרישי, טיפול, נאמנות. אתיקה בלי מטפיזיקה, רוך בלי הבטחות.
ואפילו ניטשה, שנתפס כציני וכהורס, נישא היה מתוך אהבה עמוקה לחיים. לא לחיים מצוחצחים, מהוגנים, אידיאליים, אלא לחיים בשלמותם, בניגודיהם, בטרגדיה שבהם. הוא קרא לומר « כן » לקיום, לא משום שהוא יפה, אלא משום שהוא ישנו, פועם, חורג מהטוב והרע. בעיניו, האהבה איננה נחמה, אלא עוצמה. צריך לב אמיץ כדי לאהוב את המציאות כפי שהיא.
ולכן אינני שייך לאלה הרואים הכול לטובה, ואינני שייך לאלה המבקשים להימלט מן העולם. אני שוכן במרכז המתוח שבין ההכרה בטראגי לבין התעקשות האהבה. אני חי באותו אזור שבין הצלילות לבין הקרבה. אינני מצפה לגאולה, אך אני שואף להישאר חי. ולמען זה, עליי לאהוב.
לא כדי לקוות. לא כדי להירפא. אלא כדי לומר, מתוך כובד: מה שיש ראוי להסתכלות, למגע, למגורים. גם אם הוא פצוע. גם אם הוא בן חלוף.
אולי האהבה הזאת, בעולם שאין בו ערבות, היא הצורה העליונה ביותר של נאמנות.
ואת הנאמנות הזאת, אני מזהה גם בהיסטוריה. לא בסיפורי הגבורה של המנצחים, אלא בשתיקות העקשניות של העמים המושפלים, בדמעות של הגלויות החוזרות, במחוות הזעירות של אלה שסירבו לוותר על זהותם, גם כשכל העולם צרח לעברם: היעלמו.
הקיום היהודי לדורותיו הוא ההתגלמות של אותו פרדוקס: להיות מופשט מכל דבר, ועם זאת להישאר נאמן לדיבור, לזיכרון, לברית, שלא הבטיחה אלא דבר אחד: להיות אתה, בתוך הרעש. זו איננה נאמנות נוחה. זו איננה אמונה תמימה בצדק שיגיע. זו מתיחות מתמדת, סיבולת קיומית. אפשר היה לגזול מאיתנו את האדמה, את הזכויות, את השפה, את הגוף, אך לא את החוט הבלתי-נראה, שנארג בין שם, סיפור, תקווה ללא הוכחה. זו איננה תקוותם של האופטימיים, אלא של השומרים: אלה שיודעים שהלילה ארוך, אך מסרבים לשכב לישון.
התנ »ך איננו מציע עולם מושלם. הוא איננו מבטיח שהכול יסתדר. להיפך, הוא מספר על כישלון, על בגידה, על נפילה. הוא מדבר על אל שנעלם לפעמים, שנאלם, שמשאיר את האדם עם אחריותו. הוא מספר על עם שספק, שסרח, ששכח, וששב. לא מהרגל, אלא מנאמנות. נאמנות פצועה, טרגית, אך נחושה. לא ודאות, אלא התחייבות מתחדשת. בכל נביא, בכל מזמור, שומעים את אותו קול: אני רואה את הרע, אך אינני בורח. אני מעיד על העוול, ואני נשאר. אינני מבין, אבל אני עומד.
וגם בסיפורי האישי, אני נושא את המתיחות הזאת. אינני בא מעולם חלק. גדלתי בסדקים, בשוליים. הגלות, התאונה, האובדן, כל אלה לא נעלמו מתוכי. למדתי מוקדם ששום דבר אינו מובן מאליו, לא הקשרים, לא הגוף. אבל בחרתי להיות נאמן. נאמן לקול פנימי שלחש: אל תיכנע. אל תסגור את הלב. גם אם נפצעת, המשך לחיות. גם אם נשברת, עמוד.
זו איננה גבורה. זו נשימה. צורת קיום. דרך לומר: אני יודע שהעולם הזה קשה, עיוור, אלים, ובכל זאת אינני עוזב אותו מבפנים. אני רוצה להמשיך לאהוב, ללמוד, ללמד, לבנות. גם אם זה שברירי. גם אם אין בזה סיכוי. כי אולי דווקא שבריריות זו, יש בה יותר כוח מכל השיטות, מכל האמיתות. היא אנושית. וממילא, קדושה.
אינני כותב כדי לייפות את העולם. אני כותב כדי שיהיה אפשר עוד להתקיים בו בצלילות. כדי שהאהבה לא תישאר לנאיביים, והנאמנות, לקנאים. אני כותב למען אלה הרוצים לחשוב עד הקצה, לחוש עד התהום, ולמרות הכול, להושיט יד. לא כדי להינצל, אלא כדי לא לבגוד במה שעוד חי בתוכנו.
הנאמנות, בעולם המרוסק הזה, היא מעשה של יצירה. תגובה עיקשת לאין. אהבה שאינה ניזונה ממילים, אלא מתרקמת בתוך הניסיון. היא זו שמחזיקה אותי. היא זו שמחברת. אל מתיי, אל ספריי, אל ארצותיי האבודות. אל אותה נשימה קדומה הלוחשת בי שוב ושוב: בחר בחיים. גם בלי הוכחות. גם בלי אשליה.
© 2025 Rony Akrich כל הזכויות שמורות