» וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ». (ויקרא יט, א-ב)
מבין כל הוראות התורה, מצוות « קדושים תהיו » בולטות בממד הקיומי שלה. לא מדובר על מצווה של פעולה ספציפית, אלא על איכות של הוויה. היא אינה מווסתת תחום מסוים בחיים, אלא נושמת נשימה רוחנית החודרת לכל הקיום האנושי. בפרשה זו, קדושה אינה באה לידי ביטוי בטקסים, פולחן או קורבנות. היא מגולמת על ידי עקרונות חברתיים, בין-אישיים, משפטיים וכלכליים קונקרטיים מאוד, ובכך מוכיחים שהיא אינה מייצגת את ההפך מהחיים, אלא את צורתם המושלמת ביותר. המילה « קדושה » מתייחסת, במסורת העברית, למה שהוא נפרד, מבודד, לא להיות מחוץ לעולם, אלא להעלות את העולם למצב תודעתי גבוה יותר. בבראשית רבה (י »ב, ו’) מלמדים חז »ל כי אלוהים ברא את האדם על ידי כך שנפח לתוכו נשמה. נשימה זו מסמלת את הנוכחות האלוהית באדם. נשימה אינה אירוע בודד, אלא תנועה, קצב. באופן דומה, קדושה אינה רק מצב, היא תואמת לדרך הוויה ונשימה. המהר »ל מפראג (נתיב הקדושה) מסביר שקדושה אינה מורכבת מתוספת חיצונית, אלא מתכונה פנימית. לפיכך הוא מתאר קדושה כדבר שמחבר למקור, לליבה. לכן, לחיות חיים קדושים אינו עניין של התרחקות מהעולם, אלא של תחושת הנוכחות האלוהית בחיי היומיום שלנו.
קדושים מונה מצוות קונקרטיות הנוגעות לכל ממדי הקיום: יחסים כלכליים: לא להונות, לא לעכב משכורת; דיבור: לא תנבל, לא תִשְׁבַּע לַשְׁקָר; צדק: לשפוט בצדק, לכבד זרים; אהבת לרעך: ואהבת לרעך כמוך. באמצעות חוקים אלה, התורה מלמדת אותנו שכל מעשה יכול להפוך לנשימה קדושה. קדושה הופכת אפוא לאנתרופולוגיה של נשימה אתית, שבה הגוף, השפה, הרכוש וקבלת ההחלטות יכולים להיות כלי קיבול של אלוהות. באורות הקודש אומר הרב אברהם יצחק קוק: « קדושה אמיתית אינה טמונה בבריחה מהעולם, אלא ביכולת לקדש את העולם עצמו. » בני אדם אינם מוזמנים לנטוש את החומר, אלא להפיח בו אלוהות, לחרוט בו נשימה גבוהה יותר. על פי עמנואל לוינס, קדושה היא בלתי נפרדת מפניהם של אחרים. בספרו « חופש קשה » (1963), הוא אומר שקדושה טמונה במודעות לקריאתו של האחר כנוכחות טרנסצנדנטלית. זו כבר לא שאלה של חיפוש אחר אלוהים מעל לכל דבר אחר, אלא של מפגש אתו בפגיעותם של אחרים. פני האחר הם שאוסרים עליי להרוג. איסור זה מסמן את תחילתה של כל קדושה.
כך, בקדושים (ויקרא יט), אהבת לרעך, כיבוד זקנים וסירוב לשנאה, לטינה, הופכים למקורות קדושה. נשימת הקדושה אינה מרחפת בגבהים, היא מרחפת מעל השווקים, בבתי המשפט וביחסים בין שכנים. על פי התורה, קדושה אינה שמורה לאנשים יוצאי דופן, בניגוד לתפיסות נוצריות או בודהיסטיות: « דברו אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו ». כל הקהילה מוזמנת לאמץ קדושה, לא באמצעות אליטיזם מוסרי, אלא באמצעות אחריות משותפת. כל עם ישראל נקרא לחיות אחרת, לנשום אוויר נקי יותר, אוויר מלא כבוד, יושרה ואמת. רעיון זה מפותח בהלכה עצמה. הרמב »ם, בהלכות דעות, כותב: « דרך צדיקים היא דרך האמצע »; כלומר, דרך מאוזנת, מבוססת על מקורקע, אנושית עמוקות.
בעולם שנחנק על ידי ספקנות, אי שוויון או אינדיבידואליזם, קדושים מזמינה אותנו לבנות קהילה שבה כולם יכולים לנשום בחופשיות, ללא פחד מאיום, אלא עם תקווה להתפתחות מוסרית. בעולם שבו ציניות, חוסר צדק ואינדיבידואליזם חונקים אותנו, קדושים מציעה לנו תיאולוגיה של נשימה חברתית. על פי הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), קדושה היא השם העברי לציוויליזציה. חברה קדושה היא קהילה שבה החוק משקף את רוח הברית. כל חבר אחראי לפנים של האחרים. קדושים תחיו היא סיסמה אנתרופולוגית ופוליטית: האדם מסוגל להפוך למקום של נשימה אלוהית. לא על ידי עזיבת העולם הזה, אלא על ידי שינויו. אנו מאמינים בחברה שבה צדק נובע מהקדושה ושבה קדושה באה לידי ביטוי דרך כבוד האדם. אנו מאמינים שמחווה יומיומית, בין אם המילים מבטים תקשורת או שתיקה, יכולה להפוך לנשימה חיה של האל. זה איננו חלום לא מציאותי.
זוהי התורה בהתגלמותה, נושמת את חירותו של עם, היא נושאת את זכרו, את אמונתו ואת נשימתו לעולם כולו.