« קוצר החיים לפי סנקה » מאת רוני אקריש

ב »על קוצר החיים », סנקה גוער בבני אדם על שהם מבזבזים את זמנם בכיבושים הזויים או פנאי חסר תוחלת, כך שחייהם זורמים כמו נהר סוער ארוך, מבלי לחיות אותם באמת, אבודים בחרדות המחר שלהם. להיפך, יש צורך להילחם בזמן על ידי נכונותנו להשתמש בו לפעילויות המנציחות ומעניקות משמעות לחיים. מקוצר חיים מקובל להתעלם. סנקה שם לב שבני האדם, אלה מההמון, כמו גם החזקים והחכמים ביותר, מקוננים שהחיים קצרים מדי, שהם נוטשים אותם תרם התחיל האדם לחיות. אולם האחריות ל »קוצר החיים » מוטלת על הפרט, משום שהוא מנצל את הזמן המוצע לו לגרוע מכל.החיים מספיק ארוכים במציאות, אבל בני אדם מבזבזים אותם על חמדנות, עמל, חוסר מעש, תככים, כיבושים, לחימה וכו’. קיומנו ארוך דיו ומספיק להשלמת היצירות העצומות ביותר, אם כל שעותיה היו מפוזרות היטב (כותב סנקה ב »קוצר החיים »). אך האדם לא מצליח להשתחרר מתשוקותיו כדי לחזור טוב יותר לעצמיותו. אפילו העשירים והנערצים ביותר הולכים לאיבוד באשליות שגוזלות זמנם: הם צורכים את עצמם עבור עושרם, מעריציהם או לקוחותיהם. כך בני האדם, הם נותנים לאחרים לפלוש לחייהם ולהחליט על ניצול זמנם עבורם, אנשים חיים בחוסר ידיעה על שבריריותם, כאילו היו בני אלמוות. זו הסיבה שהגדולים ביותר, כמו אוגוסטוס או קיקרו, התחרטו על חרותם היחסי ושאפו לקבל הרבה יותר. אולם סנקה מבחין כיצד הם חוזרים, תיכף ומיד, לאשליותיהם ברגע שהחרטה מובעת.קוצר החיים דורש שמירה על זמנו. סנקה טוען כי יש צורך לחפות על חיינו לעצמנו כדי להעריך באמת את אורכם ולא להצטער. שום דבר, בסופו של דבר, לא שווה ערך מספיק כדי לשנות את טעמו של עושר הזמן. הפילוסוף משווה את האיש שמנהל את זמנו לאורח ששבר רעבונו, טעם הכול עד שובע, וכבר לא חפץ בכלום. מצדו, האיש שאינו מודע לקיצור החיים דומה לאיש עשיר אשר מבזבז את הונו מבלי משים: הוא מזדקן בלי לשים לב; הוא שורד, אבל לא באמת חי. אם מתייחסים לזמן ברשלנות כזו, זה בגלל שהוא פשוט בלתי מוחשי. מה שמבלבל הוא שהזמן הוא דבר בלתי ניתן למישוש, שאינו נראה בעין: ואנחנו לא לוקחים אותו מספיק בחשבון; כמעט הייתי אומר, אין לזה מחיר… אנחנו זורקים אותו במלאו ידינו, כאילו שאין לדבר ערך כלשהו » (מסביר סנקה בקוצר החיים)עם זאת, לזמן יש ערך מכריע וייחודי מכיוון שהוא אינו מתחדש, בנוסף להיותו בכמות מוגבלת. לכן האדם צריך לחסוך ממנו בזהירות יתרה. לשם כך עלינו להסתכל על העבר בדיעבד, לחיות בהווה ולא לחכות, כלומר לא לדחות את החיים. סנקה ממליץ לחיות כל יום כמו כל חיינו כדי לא לתפוס את היום שלמחרת, וכך להגן על עצמנו מפני הגורל.קוצר החיים דורש התמסרות לחוכמה. סנקה חושב שהחכם הוא היחיד שבאמת יודע איך לחיות, כי הוא נותן את זמנו לפנאי האמתי היחידי. הוא מטפח את החיים לדורות הבאים כפי שפעלו למענו קודמיו. כך הוא מקדיש, כמו חבר, את עושר מחשבותיו באמצעות יצירותיו, הוא יוזם נקודות מבט חדשות ומציע אצילות לזמן; הוא מצייר חיים שלא יאבדו, הוא פותח דרך לאל-מוות. החכמה, אפוא, לבדה חסינה מפני זמן. »כך מתרחבים החיים עבור החכם: עבורו אין גבולות המוטלים על שאר בני האדם. לבד משוחרר מחוקי האנושות, כל העידנים כפופים לו, כמו לאלוהים. את העבר הוא משחזר דרך הזיכרון; ההווה, הוא יודע איך להשתמש בו; העתיד, הוא נהנה ממנו מראש. חייו ארוכים, כי בנקודת הזמן הבודדת הזו הוא מתרכז כל הזמן. אבל כמה קצר ובעייתי קיומם של אלה ששכחו את העבר, מזניחים את ההווה ורועדים לקראת העתיד. כשמגיעים לסוף קיומם, האומללים מזהים מאוחר מדי כמה זמן היו עסוקים בלעשות מאומה. » (‘קוצר החיים’ סנקה) מצד שני, לאנשים חסרי חוכמה יש יחס סותר לזמן. לפעמים הם אפילו מתלוננים שהחיים ארוכים מדי, ואז הם מבקשים לקצר אותם כי המוות מעורר בהם פחד. אפילו שמחותיהם מתקלקלות כי אלף מקורות חרדה מונעים מהם מנוחה ורודפים אותם אפילו עד סף המוות. הם כל אדם טרוד מדי ומלובה באמביציה מוצא את עצמו במציאות עם יותר מדי מצבים צולעים; זו הסיבה שסנקה ממליץ לפאולינוס, חמו, לא לתת לעצמו להיבלע בתוך הקריירה הציבורית שלו.