קץ ההגמוניה הנאורה, שקיעתה של האוליגרכיה המוסדית בישראל. מאת רוני אקריש

האוליגרכיה המוסדית בישראל, שנולדה מן הפרוגרסיביות הממלכתית והמשיכה להתעצב בשיתוף גורמים מן השמאל הרדיקלי ומן הימין השמרני כאחד, חווה עתה תקופה של רתיחה. מערכת המשפט, מערכות התקשורת, הפקידות הבכירה ומוקדי הביטחון – כולם חשים כיצד הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. פרשיות נחשפות בזו אחר זו, קשרים נסתרים מתגלים, והציפוי המוסרי נסדק. אין זה עוד שלב פוליטי חולף אלא סיום של עידן: קץ המונופול הסמלי על המעלה הציבורית.

הפער בין גוש זה, על גווניו האידיאולוגיים השונים, לבין החברה הלך והתרחב. חלקים הולכים וגדלים בציבור תובעים ביטוי ברור לזהות הקולקטיבית, לריבונות הלאומית ולזיכרון ההיסטורי. האוניברסליזם המופשט, שהיה גאוות האליטות במשך עשורים, מתגלה ככלי להכחשת הצורך האנושי בשייכות. העוינות לכל ביטוי לאומי – ולכל נאמנות אזרחית מושכלת – חושפת קושי עמוק לחשוב את ישראל כיישות פוליטית ממשית הנושאת באחריות לגורלה. האליטה הישנה, מימין ומשמאל, שראתה עצמה מצפון האומה הנאורה, מגלה עתה חברה פחות צייתנית, קשובה יותר לאינטרסים החיוניים של קיומה.

התופעה איננה ייחודית לישראל. ההגות הליברלית הקלאסית כבר תיארה את הסכנה שבהיווצרות מנהל מגונן ופטרנליסטי, המרחיב את חסותו בשם « הטוב המשותף » עד חנק העצמאות האזרחית. בישראל סיפקו חוסר היציבות הפוליטית וריבוי המפלגות קרקע נוחה: אליטה מנהלית התבססה לאורך זמן והעבירה את מרכז הכובד של השלטון אליה. למעשה, משקל ההכרעה של הקלפי קטן מזה של המסננים המשפטיים והתקשורתיים. מאחורי סיסמאות הפלורליזם מסתתר מדרג חדש של לגיטימיות, שבו מומחיות מחליפה את ההסכמה.

ההיגיון הטכנוקרטי מאיר היטב את המהפך הזה. כאשר משטר מעביר את האחריות לשפוט לידי המומחים, המרחב האזרחי מצטמצם. הכשירות הופכת למדד סמכות, והריבונות העממית – לחשודה. ההצבעה מותרת כל עוד היא מאשרת נורמות שנקבעו מראש: ליברליזם מוסרי נטול שורשים, העדפה שיטתית למיעוטים על פני הרוב, חשד מתמיד ברעיון הלאומי. בשם ההגנה על הדמוקרטיה מתהפך משמעותה: מקור הלגיטימיות איננו עוד העם אלא המוסדות הטוענים לייצגו.

ליבה של תמורה זו מצוי בשדה המשפטי. מאז המהפכה החוקתית של שנות התשעים הרחיב בית המשפט העליון את תחום התערבותו תוך הישענות על אמות מידה מעורפלות. מושג ה »סבירות » הפך למדד כללי לממשל ללא גבולות ברורים. תורת הריבונות מלמדת כי הכוח העליון נבחן ביכולת להכריע במצבי קצה; בישראל עבר חלק מכוח זה לידי השופטים. כך נדחקת הריבונות המדינית מפני ריבונות שיפוטית המצדיקה עצמה במוסר ולא במנדט הציבורי.

המערכת התקשורתית מעצימה את התהליך. המרכזים העיתונאיים הגדולים יוצרים פולחן של אחידות מחשבתית: הם מציבים גבולות לשיח, פוסלים במהירות כל נבחר הנתפס כ »פופוליסט », ומקדשים את מערכת המשפט ככהונה אזרחית עליונה. המידע מאבד את תפקידו כהארה והופך לאמצעי כיוון. הזירה הציבורית מתגלגלת למופע נורמטיבי שבו המציאות נדחקת מפני סיפור מתוקנן, והאזרח – מצופה פסיבי של הדרמה הפוליטית.

המנגנון הפקידותי והביטחוני ממשיך את הדפוס. החלטות הסותרות את « האינטרס העליון של המדינה » מתעכבות, מתפצלות או נוטרלוֹת. הביטוי האלסטי הזה משתלב בהיגיון טכנוקרטי: שלטון המציג עצמו כנייטרלי, פונקציונלי, מדעי – וממילא חסין מביקורת. מוסר הביורוקרטיה נעשה לכלי שליטה, והחריג הופך לשגרה. נוצרה אפוטרופסות רכה אך מתמשכת.

ובכל זאת, המבנה נסדק. הקשרים נראים לעין, החפיפה בין מערכת המשפט, התקשורת והאופוזיציה הפוליטית גלויה מתמיד. שבריריותו של משטר המתיימר להכשיר את עצמו מתגלה. ההגות המדינית מצביעה על תופעה זו: רציונליזם המנותק מן המציאות החברתית מדרדר לניהול מעמדי. מקום שבו האליטה חדלה לראות את עצמה כחלק מן הקהילה הפוליטית, היא מאבדת את כושרה לייצג את התבונה הציבורית.

שאלת הציונות נותרת פתוחה. האוליגרכיה המוסדית טוענת לירושת דור המייסדים אך מתנערת מן האנרגיה הפוליטית שעמדה בבסיסו. סיפור העצמאות נמחק מפני אידיאל הומניטרי מופשט, המבקש להמיר את מדינת הלאום בויטרינה מוסרית מנותקת מן הארץ, השפה והחובה. התאוריה של הדמיון החברתי מלמדת: חברה המתנכרת לסמלה המכונן גורמת למוסדותיה להפוך משרתים לעצמיים. זהו הפרדוקס הישראלי: מדינה ריבונית שמוסדותיה ניתקו עצמן מעמה.

היציאה מן המשבר דורשת בהירות ואיזון. יש להגדיר מחדש את חלוקת הכוחות: לצמצם את תחומי הביקורת השיפוטית, לקבוע גבולות ברורים לפיקוח המשפטי, להשיב לממשלה ולכנסת את אחריותן המעשית. יש להחזיר את הבכורה להסכמה הציבורית על פני המומחיות – לא כדי לבטל ידע, אלא כדי להשיבו למקומו הראוי: שירות ולא כהונה. לבסוף, יש להחיות את המרחב הציבורי באמצעות אזרחות פעילה, תרבות דיון ויכולת חילוקי דעות לגיטימיים, כדי שהדמוקרטיה תשוב להיות משטר של אזרחים בוגרים ולא של אפוטרופוסים נדיבים.

אין כאן קריאה לנקמה או לביטול המוסדות אלא להפניית כיוון. הצדק מאבד מערכו כשהוא מחליף את הפוליטיקה; הפוליטיקה מאבדת את ערכה כשהיא נכנעת למומחים; והמומחיות עצמה מאבדת את ייעודה כשהיא מתיימרת למשול. דמוקרטיה בריאה משיבה את הגבולות: לשופט – את פרשנות החוק בגבולות מוגדרים; למחוקק – את יצירת הנורמות; לממשלה – את ניהול המציאות והאחריות לתוצאות; לתקשורת – את הביקורת בלי פולחן.

אין צורך במהפכה. דרוש תיקון זהיר, תרבות דיון נקייה ואחריות אזרחית מחודשת. ההגות המדינית מזכירה כי חברה מתקיימת כאשר היא מחברת אחריות, חוקיות ולגיטימיות מבלי שאחת תבלע את רעותה. ישראל לא תזכה לא באוטוקרטיה תקשורתית ולא באפוטרופסות משפטית. יציבותה מותנית בשיבה אל הפשוט: החוק שואב את כוחו מהסכמת העם; המוסדות נושאים יוקרה כשהם משרתים הסכמה זו; והמוסר הציבורי נותר אמין כל עוד אינו מחליף את הריבונות.

האוליגרכיה המוסדית איננה מיתוס אלא מציאות מבנית שנהנתה מחוסר איזון מתמשך. תיקונה איננו חורבן אלא תיקון סדרים. יש להשיב את הכוחות למקומם, להחזיר לאזרח את כבוד שיפוטו, ולהעניק נשימה חדשה למדינה דמוקרטית הרואה בריבונותה שליחות ולא עילה להתנצלות. הזמן איננו זמן של פאתוס או פחד – אלא של דיוק.

מקורות ועיון נוסף

אלכסיס דה טוקוויל, על הדמוקרטיה באמריקה;

ריימון ארון, דמוקרטיה וטוטליטריות;

חנה ארנדט, משבר התרבות;

קארל שמיט, מושג הפוליטי;

קורנליוס קסטוריאדיס, ההמצאה המדומיינת של החברה;

גי דבור, חברת הראווה;

ז’אק אלול, המערכת הטכנוקרטית;

ליאו שטראוס, החוק הטבעי וההיסטוריה;

עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף;

אלבר קאמי, האדם המורד;

רות גביזון, תפקידה של מערכת המשפט בדמוקרטיה הישראלית;

יורם חזוני, מעלת הלאומיות;

שלמה אבינרי, עיצוב הציונות המודרנית.

 © 2025 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות