שבת חזון, ערב תשעה באב, איננה שלב טקסי בלבד במחזור השנה היהודית; היא מגשימה את הייעוד התובעני ביותר של מסורת ישראל – לשאול ולבחון ללא הרף את משמעות הדת לאור המוסר והצדק. בקולו של ישעיהו, המסורת הנבואית מזכירה בעוצמה רדיקלית שהפולחן לבדו אינו בעל ערך אלא אם כן הוא מתממש בחיים המוסריים:
« חַדְלוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת, קְרֹא מִקְרָא – לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי; חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה) « ישעיהו א, יג–יז(
הנבואה ניצבת אפוא כמחאה נוקבת נגד כל פיתוי של ריטואל פולחני ריק, ודורשת מהמאמין להתעלות מעל לאותיות הפולחן ולהגיע אל רוחו – זו של הצדק והאחריות.
דרישה זו, לא רק שאינה מערערת את הלגיטימיות של המסורת, אלא דוחפת אותה לחרוג מעצמה ולהישאר נאמנה לייעודה העמוק ביותר. פרנץ רוזנצווייג, בספרו « כוכב הגאולה », רואה בביקורת-העצמית הזו את גדולתה של היהדות: « המסורת שורדת רק אם היא חדורה בנאמנות מודאגת, כל העת במתח שבין מורשת שהתקבלה ובין אחריות לעולם ». ישעיהו אינו פוסל את הפולחן, אלא מסרב שיהפוך לקליפה ריקה; הוא דורש שיתגלם בצדק חברתי, ביושר ובחמלה.
זהו גם הגרעין ששׂם עמנואל לוינס בלב המחשבה היהודית: ב « דתי החירות » וב « כוליות ואינסוף » הוא מדגיש שהיחס לאל עובר תחילה במפגש עם פניו של הזולת. האתיקה קודמת לאנכיות הדתית, האחריות כלפי הזולת הופכת למבחן של כל רוחניות. לדידו של לוינס, הדיבור הנבואי מפר את נוחות החזרתיות הריטואלית וקורא לדריכות וליציאה מעצמך. ב-1981 יאמר לוינס בשיחה עם פיליפ נמו: « בעינינו, היהודי הוא האדם שבכל אדם ». כך, שבת חזון מזמינה להפוך את זכרון החורבן לערנות ממשית למצוקתו של האחר, ובמיוחד לחלש ולפגיע.
אברהם יהושע השל, בספרו « הנביאים », מעמיק בממד הקיומי של הנבואה: « הנביאים זועמים כי אלוהים זועם; הם חיים במתח שבין העולם כפי שהוא, לעולם כפי שצריך להיות ». הנביא אינו צופה מן הצד, אלא עד ושותף – הוא סובל עם הנדכא, מוחה על העוול, דוחה כל אדישות לנוכח סבל האדם. שבת חזון, לאור זה, איננה רק מעשה של זיכרון או אבל, אלא קריאה מחודשת לזעם מוסרי, לפעולה סולידרית ולמאבק על כבוד האדם.
מרטין בובר, בפילוסופיית הדיאלוג שלו, מאיר את חיות הדיבור הנבואי: « אני נעשה אני רק מתוך אתה », היה אומר. התפילה והמסורת מקבלות משמעות רק כאשר הן נחוות כמפגש: האלוהי מגיח מתוך מערכת יחסים, מתוך פנייה חיה אל האחר. לזכור את חורבן המקדש פירושו לסרב לכך שהרוחניות תסתייד לאוטומטיזם; זו פתיחה מחודשת, באמצעות הזיכרון, למרחב של דיבור חי ושל זרות שתמיד יש לארח.
עבור רוזנצווייג, המסורת היהודית היא קודם כול שדה של דאגה פורייה: חורבן המקדש איננו קץ ההיסטוריה, אלא הזדמנות מתחדשת ליצירת משמעות, לקבלת גאולה שתמיד עוד עתידה לבוא. הנביא הוא זה שמתחזק את השאלה, ששומר את המתח החי בין נאמנות לתיקון, בין זיכרון לתקווה. שבת חזון איננה אבל חסר תכלית, אלא פתיחות מודאגת לעתיד, מוכנות להקשיב לקולה של ההיסטוריה הקורא לנו לממש את ייעודנו.
הרמב »ם, ב »מורה הנבוכים » (חלק ג’, פרקים כז–כח), מזכיר בקפדנות כי תכלית החוק לעולם אינה עצם קיומו: המצוות נושאות משמעות רק אם הן מעצבות את האדם, מחנכות אותו לצדק ולטוב לב. לדידו, הנבואה היא ביטויו העליון של התודעה האנושית, מקום המפגש בין שכל למוסר שמוביל את החברה אל הטוב. לכן, זיכרון שבת חזון איננו בעל ערך אלא אם הוא הופך לדרישה מוגברת לצדק, לחשבון נפש ולבניית טוב משותף.
לבסוף, הרב יוסף דב סולובייצ’יק, ב « איש האמונה הבודד », מהרהר במתח שמלווה את המאמין היהודי: הוא גם שומר הזיכרון (אדם א’) וגם יוצר משמעות ופועל בעולם (אדם ב’). הנבואה, רחוקה מלהסתפק בין נוסטלגיה לעבר לבין תיקון ההווה, מלמדת דווקא את הסינתזה: זיכרון החורבן מזין את המעשה בהווה, את העוז לתקן, לשנות ולהביא צדק. נאמנות איננה חזרה אלא נשיאה והתחדשות, בכל דור ודור, של משמעות הייעוד היהודי.
המסע הפילוסופי הזה חושף עד כמה הנבואה של ישעיהו, שמתעוררת בכל שבת חזון, אינה ניתנת לצמצום להנצחה או לפולחן. היא נותרת מבחן עצמי, קריאה לאחריות, מתח תמידי בין נאמנות לביקורת, בין תפילה לצדק, בין זיכרון ליצירת עתיד. המסורת הדואגת הזו – שמסרבת להיסגר, שיודעת שאינה שלמה – היא תרומתו הגדולה של היהדות לפילוסופיה הכללית: זיכרון חי, חדור בדרישה מוסרית ופונה אל גאולת העולם.