מכאן הכול מתחיל. ישראל אינה נתפסת עוד כאומה בין האומות, הכפופה, ככל האחרות, להיסטוריה, לטעות, לסכנה ולצורך להגן על עצמה. היא נתפסת כיוצאת דופן מקוללת. אין מאשימים אותה רק במבצע זה או אחר, בהחלטה זו או אחרת, במדיניות כזו או אחרת. מאשימים אותה בעצם היותה כוח יהודי, בריבונותה המוצהרת, בסירובה להישאר פגיעה לעד. היהודי הקורבן התאים לרגישות המערבית. היהודי הריבוני מטריד אותה. היהודי שמתאבלים עליו מרגיע אותה. היהודי המגן על עצמו מעורר בה שערורייה. היהודי המת מזין את טקסי הזיכרון. היהודי החי, החמוש, הנחוש לשרוד, נעשה בלתי נסבל.
previous post