דמוקרטיה ישירה, בהגדרתה הנפוצה ביותר, מציינת מערכת פוליטית שבה העם מקבל ישירות את מימוש השלטון. לכן שיתוף האזרחים הוא משמעותי. אולם עד כה היא תפסה מקום מצומצם למדי בספרות המוקדשת לדמוקרטיה שיתופית, שם היא רחוקה מהסכמה פה אחד. הסיבה לכך היא שהשקיפות לכאורה של המונח מתייחסת למעשה לתפיסות שונות, שלא כולן תואמות את הדרישות – המשתנות על פי המחברים – של אותה דמוקרטיה. בניגוד לצורה הייצוגית של המשטר, שהיא המקבילה לה בטיפולוגיות של ספרי לימוד, היא נדחית בדרך כלל. אבל היא נותרה בכל זאת, כמו אידיאל מנחה, מקור ההשראה העיקרי לתיאוריות של דמוקרטיה שיתופית. למרות שהביקורת נמתחת לעתים קרובות כנגד חלק מהנהלים שלה, כגון: משאלי עם, יוזמה עממית, פיטורי נבחרי ציבור או ביטול חוקים, הם נראים אפוא חיוניים ליישום שיתופיות אמתית. מבין שתי צורות הדמוקרטיה הנבדלות על ידי ספרי לימוד ומילונים של מדעי המדינה, דמוקרטיה ישירה מאופיינת בהיעדר תיווך בין העם לבין הכוח הפוליטי. ריבונות העם מופעלת שם ישירות על ידי האזרחים הנאספים, בניגוד לדמוקרטיה הייצוגית שבה היא מופעלת בעקיפין, באמצעות נציגים נבחרים. כפי שהוגדר, נראה שהיא אינה מתיישבת עם הדמוקרטיה השיתופית, שתיאוריותה מפותחות בעיקר במסגרת הדמוקרטיה הייצוגית. הן תופסות את הנחות היסוד:
גודלן של מדינות מודרניות כופה ייצוג, שהוא יתר על כן הדרך היחידה לענות על הצרכים של החברות המורכבות שלנו ועל השאיפות הליברליות היסודית של הפרטים המרכיבים אותן (חיפוש אחר אושר פרטי, הגנה על זכויות). הטיעון, שכבר היה אצל « בנג’מין קונסטנט » בהשוואתו בין חופש הקדמונים לחופש המודרניים, מגביל זה מכבר את הדמוקרטיה הישירה לדרגת מודלים היסטוריים מיושנים: היא התאימה לעתיקות היוונית, אך לא תתאים מכל הבחינות לדרישות המודרניות.
המשברים שעמם ניצבה הדמוקרטיה הייצוגית מאז לידתה מתעוררים בכל זאת בקביעות תחינות בעד דמוקרטיה ישירה. ראינו זאת לאחרונה באמצעות מספר הצעות המבוססות על האפשרויות החדשות שמציע הרשת, אשר, על פי מחבריהן, יאפשרו להתגבר על המכשול המעשי שמייצג גודלן של המדינות. חלקם אינם דוחים כל גישור: למשל, הפעלת שלטון פוליטי ישיר על ידי העם אינו שולל קיומן של מפלגות חזקות, המסוגלות לארגן, להאיר ולמתן את ההחלטות שמתקבלות על ידי אזרחים רגילים. במידה מסוימת, היעדים אליהם הם שואפים מקבילים לאלו של הדמוקרטיה השיתופית. בהקשר של משבר הייצוג, האם אין זו שאלה של מתן משמעות לדמוקרטיה על ידי החזרת השלטון לעם? עם זאת, עמדות האחרונות בעד דמוקרטיה ישירה זכו לביקורת בשם השיתופיות. בוודאי שהייתה הערכת יתר של הפוטנציאל של האינטרנט, בזיהוי שגוי של קהילת משתמשיה עם האנשים שקוראים לדמוקרטיה ישירה. אך מעל לכל, שלא יוכלו להסיר את הקושי המהותי שעמו מתמודדת היום הפעלת השלטון על ידי אזרחים.
בהתחשב למורכבות ההולכת וגוברת של נושאים פוליטיים, דמוקרטיה ישירה דורשת השקעה שהמודרניים תמיד יסתייגו ממנה, ולכן בהכרח בסופו של דבר מעכבים השתתפות במקום לתמוך בה. מסגרת ההתייחסות של המשתתפים נותרה זו של דמוקרטיה ייצוגית.
הניתוח של הדמוקרטיה הישירה כפי שהייתה נהוגה בעת העתיקה היוונית נותר בכל זאת מקור השראה מרכזי לתיאוריות של דמוקרטיה שיתופית, אמצעי לחיזוק ההשתתפות בחברות עכשוויות. הסיבה לכך היא שהיא מייצגת הרבה יותר מצורה של דמוקרטיה: היא גם דמוקרטיה מקורית וגם דמוקרטיה בצורתה הטהורה ביותר, מעין גן עדן אבוד שאליו יש להשוות ממשלה ייצוגית שנתפסה בתחילה כזרה, אפילו מתנגדת לדמוקרטיה במהותה. בקיצור, היא מהווה אידיאל של השתתפות שמכתבה אינה מתאימה למודרניות אך רוחה רודפת עד היום את השאיפות לדמוקרטיזציה. חשיבה על השתתפות מחייבת אפוא חזרה לדמוקרטיה הישירה העתיקה, המאפשרת לחדד את הגדרתה. כעת אנו יודעים שזה לא היה מוגבל לממשל העצמי של העם הנאסף. היא גם העניקה סמכויות משמעותיות לקולקטיבים קטנים יותר, שחבריהם נבחרו בהגרלה. חלוקת התפקידים בין המוסדות הללו לבין אספת העם כמעט לא היו, לכן התייחסות לחלוקה שהקימו מאוחר יותר « מונטסקיה ורוסו », המתארים את הדמוקרטיה כחיבור של הפעלת סמכות מחוקקת וייצוג ישיר על ידי הגרלה של שלטון המבצע, נדרשת. נראה כי היא נקבעה דווקא על פי עיקרון לפיו כל אזרח יכול לדבר ולהגיש הצעה בפני העם, וכן על ידי הדאגה להבטיח את שליטת האזרחים בפעולת השופטים.
מנקודת מבט זו, הממד הדמוקרטי של המשטר תלוי פחות באופי הישיר או העקיף של הפעלת הכוח מאשר ביכולת הניתנת לכל האזרחים ליזום חוקים ולפקח על יישומם. חקר הדמוקרטיה היוונית יכול אפוא להזין הרהורים עכשוויים על העמקת הדמוקרטיה, במיוחד כאשר הם מפקפקים בתנאי השתתפותם של אזרחים « רגילים » בעניינים ציבוריים. זה הוליד עבודה רבה על סוג השוויון שאמור לדרוש ההגרלה, אם היא תהיה או לא אדישה להבדלים במשאבים ובכישורים. היא גם עומדת בבסיס תשומת לב מחודשת להשפעות הנלוות לעיתים של אינטגרציה והדרה של המערכות המשתפות שיושמו בשנים האחרונות. זה יכול להיות אופן בחירת המשתתפים, תהליכי ההבחנה או אפילו ההתמקצעות שיכולים להתפתח שם או אפילו ניסיונות שחיתות לאור האינטרסים מצד הרשויות הציבוריות.
אכן ישנם גורמים רבים שיכולים להטיל ספק בשוויון הקולות באספות הללו, ובכך להרתיע את האזרח הממוצע מלהשתתף. לפיכך אנו מבינים את ההסתייגויות המובעות היום באופן תדיר ביחס למנגנוני הדמוקרטיה הישירה שכמה מדינות אימצו, לפעמים לפני זמן רב מאוד, בנוסף לייצוג. זה במיוחד המקרה של שוויץ, איטליה ומדינות מסוימות באמריקה, הן פיתחו מערכת היברידית המשלבת מה שנקרא נהלי דמוקרטיה ישירה בתוך המערכת הייצוגית. הם מכונים תחת השם הכללי של « יוזמה עממית », הם מאפשרים לאזרחים לעתור למשאל עם, המגיש לאישור ציבור הבוחרים אימוץ או ביטול של נוסח חוק, שינוי החוקה או אפילו ביטול נבחר באופן רשמי. כאן שוב מדובר בשבירת המונופול של נבחרי הציבור על החיים הפוליטיים, על ידי מתן כוח יוזמה ושליטה לאזרחים הפשוטים.
אך דרישות אלו לדמוקרטיה ישירה נראות בכל זאת רחוקות מלהיות סבירות בעולם, שמתיימר, בכל זאת כ »דמוקרטי », אך למען האמת מלא בחמדנות, גאווה וכוחניות שלטונית.