שתויי פורים מאז ועד היום! מאת רוני אקריש

הפנים המבישות והאפלות של פורים נותרו בוודאי התנהגותם המביכה והמחפירה של צעירים ומבוגרים כאחד, תלמידי ישיבות, דתיים מכל הסוגים, בנות ובנים מכל המעמדות. הם שותים, שואבים ומשתכרים ללא מידה כי אין דרך אחרת ליהנות מהרגע במלואו! האם הם סובלים מעבר טראומתי, מקיום מורכב, מעתיד אפל? לגבי המסות העממיות, הכול נמצא שם: התחפושות כדי למלא תפקידים גנובים, ממד נוסף לאישיות נמוכה, המסכות כדי להימנע מכול מפגש עם עצמך, החזיזים כמקור לרגע נפיץ, הרעש מחריש אוזניים כדי לא לשמוע את עצמך ולבסוף יין כדי לשכוח את עצמיותך! קרנבלים רבים מוונציה לירושלים מטמטמים את המוני העמים הנהפכים יותר ויותר למושא של עצמם ולא לנשוא פועלי.בפעם הבא יהיה זה החבר הקרוב שיתאבד בתאונת דרכים בעוד מצב שכרותו מנע ממנו להבדיל בין « אמן הרע ומרדכי הטוב ». במציאות, בפשטות, בין האור האדום לאור הירוק! בפעם אחרת הייתי עד לסצנה מביכה שבה חבורה של חסידים השליכה את עצמה על הכביש בזמן שהתנועה בעיצומה. סצנות מצוקה של שתייה רחבת היקף תחת שליטה בלתי מבוקרת של הרשויות הדתיות הסמכותיות והמשתפות פעולה. אנו מוצאים אותם זרוקים על הרצפה, שמוטים על עצמם, נטויים, עיניהם מגולגלות לאחור, דיבור מאוד לא קוהרנטיים, כאבי ראש, הקאות ובגדים רפויים. העדויות כעת אינן ניתנות להפרכה, הם, אכן, הצליחו לקיים את מצוות ה »חכמים », דהיינו, שלא יוכלו עוד להבדיל בין אמן הארור למרדכי הברוך!יותר מדי התרפקות, לעניות דעתי, מצד הרבנים מכל הזמנים וזאת, יש לזכור, למרות מספר מסוים מהם שהעלו כמה התנגדויות קבילות. שיכור מעולם לא היה גיבור או מודל לחיקוי בישראל! מאז המקרה של נח, סיפורם של לוט ובנותיו, הסטייה האלכוהולית נחשבת מזיקה ואסורה לחלוטין. זו תהיה הנורמה היחידה המקובלת בחברה של העברים. כיום, יותר מתמיד, יש לנו מודעות גדולה יותר להתמכרות, פרסום משקאות אלכוהוליים מוסדר בחוק בעוד שכל מקומות החלוקה אינם יכולים למכור לקטינים. כך, הצריכה הצטמצמה מאוד וההשפעות המזיקות פחתו יחסית מאז הכנסת תווית מסוכנות על כל בקבוקי האלכוהול. ובכל זאת השתייה והעישון עדיין לא נעלמו מהנוף שלנו, אפילו רחוק מכך!מעבר לכל המאמצים המשולבים הללו, נראה שצעירים נותרו מושפעים מעט מאוד מהאזהרות החוזרות ונשנות הללו. אף אחד עדיין לא מודד מה מפריד בין חיים למוות, נושא מסובך מדי ותובעני מדי עבור הכמות המשמעותית הזו של נלוזים אנושיים! אם נעים לשתות קצת משקה, היין נוכח מאוד גם בחיי היומיום ובטקסים הדתיים. הוא נוכח בכל מקום, במועדים יהודיים, בחתונות, בברית מילה, ב-4 כוסות בפסח, בכניסה ובצאת השבת מודים לה’ ב « בורא פרי הגפן » בהחזקת כוס יין, הוא מטקס את התחלות וסיומם של כל אותם מועדים ואירועים. מכלול ההזדמנויות החוזרות והמקובלות הללו מייצרות בהחלט תחושה של מתירנות בחברה של היום. שתייה לכבוד מי ומה או לזיכרון של מי ומה תמצא כאן הסכמה שבשתיקה, לא ממש פסילה חברתית. במרבית מבתי ישראל הארוחה המשפחתית המסורתית של יום שישי בערב, חשוב ביותר, אך זו נמשכת לעתים קרובות מאוד, בקרב חלק גדול מהנוער שלנו, סביב הבקבוק. לעתים קרובות מאוד, למרבה הצער, ההשלכות יהיו דרמטיות ויגיעו לכותרות העיתונות של יום ראשון בבוקר. אלכוהול ללא מעצורים יהיה, בשבת, מקורם של סכסוכים, קטטות ותאונות דרכים.מטרתם של צעירים בני שתים עשרה ושלוש עשרה בערבי בר ובת מצווה היא לחתום על כניסתם לעולמם של מבוגרים דקדנטיים בשתיית כוס אלכוהול ועישון סיגריה או ג’וינט. המעבר המסורתי של המתבגר החדש בקרב הפרימטים יהיה לעשן סיגריות הפוגעות בדרכי הנשימה והשתייה המכלה את ה’כבד’ שלו, בעוד ההורים בדרך כלל משלימים עם האסון הממשמש ובא. בדרך זו או אחרת, המסורת היהודית אפשרה לחג הפורים להיהפך לאורגיית שיכורים עם השלכות ארוכות טווח ולא רק עם כאבי הראש של יום למחרת. שיעור האלכוהוליזם בעולם היהודי נמצא כעת בשיא של כל הזמנים, שווה או אפילו גבוה, לפעמים, מהממוצע במדינות רבות. לא מדובר רק בבעיה אישית אלא בנגע הפוגע באינספור משפחות ישראליות ובחברה הישראלית בכלל. יש הטוענים שהיהדות אינה תומכת באיסור מוחלט, כפי שאמרנו לעיל, משום שהיין הוא חלק בלתי נפרד מהפולחן וגם מהטקס היהודי.מסורת פורים היא המקור של הדרמה. יש צורך, מלמד התלמוד, לארגן משתה (משתה = משקה) ובחובה לשתות ולאכול לזכר המאורע הפרסי. יהודי פרס ומחוזות אחרים, האלרגיים לעלייה לארץ שהציע השליט החדש, כורש, שנים קודם לכן, ניצלו ברגע האחרון מרצח עם מסוים. אך באופן מפתיע ולמרות הכול, הם נשארו בתוך האימפריה הזו והמשיכו בהתבוללות האיטית והרצויה שלהם. האמת אין מה לשמוח מעבר לכל מידה, למי, עבור אלו הנקראים ניצולים, הנהנים מחומריות עם דעת כושלת, יהודים מתפטמים, השולחים יד בנפשם אל תוך ההיסטוריה הטרגית!בין המלכה אסתר, שתישאר מסוגרת, לנצח, בין חומות ארמון בסוז, לבין היהודים עובדי האלילים בארץ גלותם, הנשארים עדיין ולצמיתות עבדי אחשוורוש במזיד, אני מבין טוב יותר מדוע איננו קוראים את תפילת ההלל בפורים! לשמוח, בחייך, אין לי חשק בזה, לא אני, לא התלמוד, ולא ההלכה היהודית. ל-מי? ל-מה? אז שתייה, כדי לשכוח את חסרונותינו, נראית לי יותר סבירה! קרא שוב, שאל את עצמך את השאלות הנכונות, אף אחד לא נדרש להתפלש בפיתולי הבורות. החטאה שהגלות מענישה היא דווקא העקשנות להישאר בגלות הפיזית והרוחנית. ואכן, כשסיפור היהודים שם הופך לסיפור מטורף, אף אחד לא חוקר ודורש את המשמעות האמתית. אנחנו שוכחים שהניכור של הסיפור היה דווקא לחיות במקום אחר מאשר בבית. לכן יש צורך, שוב, למצוא את ההוויה העברית בישראל שבה אנו נמצאים כדי לראות ולתפוס טוב יותר את המציאות שלנו על כל מורכבותה. שיעורי הזיכרון נטבעו באלכוהול מוטעה!