יהודים מחוץ לחוק זורקים אבנים על חיילים, שוטרים וערבים חפים מפשע, משווים את חיילי צה »ל למדכאים נאצים, מורדים בשלטון החוק ובדרך כלל לא חוסכים באמצעים, מילוליים או פיזיים, כדי להשיג את מטרתם. מעשיהם של מה שמכונה בין היתר « נוער הגבעות » כבר הפכו לדבר שבשגרה. אפשר להסתכל על מה שקורה בחוסר אמון, אבל כולנו יודעים שמצד שמאל ומימין קיימים הסימנים הראשונים להתפרצות מחלת ה’פילוג והכאוס’, אבל הם רדומים כבר שנים רבות. למעשה, אנחנו יודעים בדיוק איך הגענו למצב הזה, הכל התחיל במרידות קטנות נגד שלטון החוק. ‘ארץ ישראל’ הפכה לאופק הבלתי עביר, החזון של הכל, האידיאולוגיה העליונה, שבה ‘עם ישראל ותורת ישראל’, היו פרטנרים טבעיים לסיסמה המשותפת, לטרילוגיית גוש אמונים המפורסמת, אך כבר אינם חקוקים על מזוזות בתיהם, על דגלם, כיון שתעתעו אותם.
בוודאי, מותר היה לעגל את הפינות, להתכופף אל מול החוקים החילוניים שחוקקה מדינת ישראל, טען, בשקט, האגף הרדיקלי של המתנחלים. כל עוד הם משרתים ומוקדשים למטרה העליונה, הנישאת מכולם: ‘ארץ ישראל’. מנגנון גלוי וידוע במגזר החרדי, רק ששם האינטרסים שייכים ל’עולם התורה’ לפי הנוסחה שלהם בלבד. « אנחנו שולטים בנעשה » מכריזה ההנהגה הרוחנית והחומרית של הממסד הישראלי בשטחים, אותה הנהגה שמנהיגי המורדים הצעירים כיום מגדירים אותה כ »לא רלוונטית ». עבור חבורה זו, אי ציות לחוק הפך לאופנה דתית, מתוך מחשבה שעבירה על החוק ב »קטנה » תהיה מקובלת. הקו האדום של החברה המייסדת חייב להיות מערכת הכללים הנובעת מהמשחק הדמוקרטי. הקיצונים מסרבים לעשות זאת והיום אנחנו סובלים מההשלכות.
בדומה לפורעי החוק בשומרון, גם שמעון ולוי, בני יעקב, כפי שנרשמו בספר בראשית, לא חשו ולא רחשו שום רחמים כלפי האוכלוסייה בכללותה כשהסתערו על שכם כדי לגאול את כבוד אחותם דינה. הם החזיקו באמת מוחלטת, בלתי מעורערת, ושום תחושה מוסרית לא עמדה בפניהם. » שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מכרותיהם. » (בראשית מט,ה) כך הגדיר אותם אביהם הזועם, יעקב. אם אונס דינה והטבח בשכם זועקים לשמיים, מזעזעים אותנו באותה מידה, תגובות האימה הללו בכל זאת, במידה מסוימת, משכו את תשומת לבנו. כדי שהפחד שלנו, מול הטבח שבוצע, יהיה כנה, עלינו להסביר תחילה מה היה צריך לקרות במקום זאת. אנו זקוקים לתשובה, מראש, ספציפית לשאלה שהעלו האחים: « וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ?’ כקוראים נבונים, עלינו להכיר בכך שהתורה כאן מבדילה היטב את החוטאים מן החטאים. שכם הוא האנס, אך הוא אדם המנסה כמיטב יכולתו, במסגרת התרבותית המוסרית שלו, להציע פתרון שישמע. האחים בהחלט משקרים, הורגים ובוזזים, אך לא בלי סיבה ממש. הדמות הפחות סימפטית לכאורה נראית לי יעקב, שלא מצליח להניא אותם מלהכיל את האלימות שלהם וגם הוא, אינו לוקח אחריות על עצמו. לגבי הילדה הצעירה שלנו, דינה, היא נראית די הפכפכה וחצופה, בואו נכיר גם שהטקסט עצמו נמנע מכל הערכה מפורשת. הפרשנויות תלויות בהכרח בעמדות המוסריות של הפרשן או בהבנתו בעקבות חוויה אישית מאוד, או שניהם. שמעון ולוי נידונו, בחומרה, על ידי אביהם, הוא סימן להם בבירור את אי קבילותם של מעשים כאלה, את הפסול הפלילי של זממם.
המצב שלנו קצת שונה. בעוד שרק מחנכים ורבנים מעטים מעודדים עבירות פיזיות או מילוליות נגד חיילינו, רבים מהם בכל זאת באים לתמוך במתקוממים המרימים אבנים, ואז זורקים אותם לעבר ערבים חפים מפשע וכוחות הביטחון שלנו. מה אומרים רבותינו, הרואים את עצמם כפדגוגים בעלי השראה, במהלך מפגשיהם עם נוער מסוים מלא באורות, גוזמה ואשליה למען עולם דמיוני? אהיה מרוצה כאשר כל אלו יוזהרו ולא יקבלו כל תמיכה, שום סולידריות, מטעם הרשויות הדתיות. הבה נשאל את עצמנו אם אפשר לסבול מצב כזה, שבו אדוני דת מסוימים לא עוזרים לנערים האלה, אלא הופכים אותם לבריונים פונדמנטליסטים, עוברים על החוקים התורניים הכי יסודיים שקיימים.
למרבה המזל, מעטים מצדיקים את האלימות המחרידה שאנו עדים לה בימים אלה. עדיין, בכל זאת, יש רבים מדי השוללים בפומבי את זכותם של בתי המשפט לשפוט, בזכותם של כוחות הביטחון לתפקד ובזכות השילטון לשלוט. אך תלמידיהם אינם טיפשים – הם בעצמם, ללא התייעצות, יודעים איזו צעד הבא לעשות. עלינו לפעול במהירות ובנחישות כדי לנקות את מערכת החינוך הדתית מגורמים עוינים לשלטון החוק. הינו לפטר קבוצה שלמה של מחנכים ורבנים, זהו המחיר שנצטרך לשלם כדי לתקן את הטעויות והעיוותים הנוראיים שהוליכו אותנו למציאות בו אנו נמצאים. רוב מוחלט בציבור הציוני-דתי הוא מוסרי ונאמן לשלטון החוק, ולכן אסור בשום פנים ואופן לאפשר למורדים הנבזים האלו, גדולים כקטנים, לחדור לגופי החינוך והתרבות.
מעניין שהעונש שיעקב מטיל על שמעון ולוי, על התנהגותם הברברית הוא סופי וחד משמעי: » שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. ובְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. » (בראשית ל »ט, ה’-ז’)
החל מהנחה ש »לאף אחד אין זכות לקחת את החוק בידיו », אנחנו כבר יכולים להסיק שנקמנות היא הפרה של העקרונות המשפטיים בכל חברה מודרנית שרוצה להיות דמוקרטית. נקמה גרידא היא שמחזירה כל חברה שהיא משגשגת בה לימי הביניים, לא רק באמצעות תמיכה מצד חסידי האנרכיה, אלא יותר מכך באמצעות האלימות המאפיינת אותה. אנו מוצאים בתכונות של נקמנות עממית, את השאיפה לנקמה, את יצר הנקמה הטבעי, שלמרות התפתחות החברה ומונהגים, ומוסד הצדק הממלכתי נראה כאילו הוא מולד אצל בני האדם. נראה כי האזרחים מוקירים את « חוק הטליון » לפיו: « עין תחת עין, שן תחת שן ». בהיגיון זה, העלמת הכבשה השחורה במעשה קיצוני ירתיע כל מי שנוטה לבצע פשעים כאלה או בעל נטיות פליליות. יתרה מכך, ניתוח המצב מראה שהאופוריה של אזרחים הצמאים לנקמה גורמת להם « איבוד העשתונות ». כרגע כולם מונעים מרצון אחד בלבד: לנקום באוכלוסייה שממנה יצאו הרוצחים הבזויים ללא שום הבחנה. נקמנות עממית תיתפס בתחילה, אצלם, כדומה לצדק במידה והאוכלוסיות הנעזרות בה מבקשות להתחשבן עם מעשה הנחשב מנוגד לנורמות ההתנהגות החברתית או לחוק. עם זאת, ניתוח משפטי של הפרקטיקה מעלה כי מדובר בנקמה ולפיכך עבירה על החוק. נקמנות עממית פוגעת בזכות לחיים, שהיא זכות קדושה, המוגנת בחוק. גמול גם פוגע ביסודו בזכות לצדק, להליך הוגן וזכויות ההגנה. אין מדובר בהתייצבות כשליח הפשע או עורך דין של מעשים פליליים, אלא בהוקעה של התקפות בלתי ניתנות לתיקון, לרוב, על הזכות לכבוד האישי, על חזקת החפות אשר מניעים את כל ההליכים הפליליים. נקמת דם עממית היא בסופו של דבר סכנה לכולם, כי איש אינו חסין ממכת הגורל!
תגמול עממי: בין חוק לנקמה! רוני אקריש
