תפגינו אלימות תפגשו סופיות – רוני אקריש

פעילי שמאל הסתערו באלימות:  »התחננתי למפגינים אבל הם המשיכו להכות »! רעייתו של קרבן לינץ’ שביצעו מפגינים בתל אביב משחזרת את האירוע הקשה בו הוכה בעלה קשות ודימם רק בשל חזותו החרדית! חדשות ערוץ 7 שמעון כהן, ח’ בניסן תשפ »ג 30.03.23, 12:31.
« אי ציות אזרחי » היא שיטת מאבק הנהנית ממוניטין חיובי בדעת הקהל. בהתייחסו לקרבות ודמויות סמליות כמו מרטין לותר קינג או גנדי, שיטת מאבק זו נולדה בארצות הברית במאה ה-19 כאשר ‘דוד הנרי תורו’ סירב לשלם את המס שמימן את העבדות מכיוון שהוא לא הסכים לו. הוא מתאר זאת בספרו « התנגדות לממשל אזרחי ». עם זאת, אם חוסר ציות אזרחי הוא, במקור, התנגדות פסיבית של האזרח המסרב להיכנע להתחייבות פוליטית, הפרקטיקה המיליטנטית העכשווית מרחיקה לכת הרבה יותר, היא לא רק עוברת מהחסימה הפשוטה של התנועה לחופש התנועה והעבודה אלא מפעילה תוקפנות מילולית ופיזית, כזכור לעיל. אותה אלימות נובעת מיישום תורת « אי הציות האזרחי » המתעדכנת לפי האינטרסים העכשוויים על ידי תיאורטיקנים ופעילים מהדור הנוכחי. אם רוחם של החלוצים הראשוניים של ה « אי ציות אזרחי » שאפה להבטיח ששום אדם לא ייפגע מפעולתם המיליטנטית, היום, רוח זו מתה.
השינוי הזה הוא בהחלט תוצאה של ויכוחים פנימיים שבהם המושג כפה את עצמו, « חירום דמוקרטי » ותולדתו, « הגנה לגיטימית מול דיקטטורה », אלו, נושאים את המאבק להצלת מדינת ישראל כמצב מוחלט שלפניו כל הרציונליות חייבת להיעלם. האלימות, המשוקמת, מעמידה את עצמה בשירות הרדיקליות המיסטית והפוליטית: להציל את « המדינה », המותקפת בפראות על ידי הממשלה ההגמונית החדשה. האקטיביות הזו הניזונה מאוטופיה מבוססת על אמונה כמעט דתית, היא גורמת לפעילים להאמין שהמערכת תקרוס בדחף של קומץ פעילים שירעידו את תדהמתם של אזרחים משועבדים. סוף כל סוף יפקחו עיניהם ואז יזרקו את שלשאלתם.
כמובן שעלינו למתן את האבחנה שלנו. המחאה נשארת גלובלית במאגר הפעולות שהן יותר סמליות מאשר אלימות, לא ניתן להשוות אותה לקיצונים אלימים נגד כוחות המשטרה. עם זאת, גם הקבוצות הפחות אלימות, במוקדם או במאוחר, אם ההפגנות יימשכו, ישתפו פעולה בהדרגה עם המפגינים הרדיקליים שיבחרו באלימות של מה שמכונה בעולם: « הגוש השחור ». (Black Bloc) הוא טקטיקה של הפגנות, בה לבושים המפגינים בבגדים שחורים. מטרת הלבוש בצבע האחיד היא ליצור « גוש » אחד גדול במהלך ההפגנות המסמל סולידריות ומתקשר לאנרכיזם, וככן לשמור על אנונימיות מפני השלטונות. בגושים שחורים רבים ננקטים אמצעים שמטרתם הגנה מפני גז פלפל, תותחי מים וכדורי גומי. לעיתים הטקטיקה מיועדת להימנע מדין פלילי בעקבות השחתת רכוש שמבוצעת במהלך ההפגנה.
התלקחות המוחות תיצור « מגוון של טקטיקות » אשר ישמשו מילת סיסמה ויאפשרו פדרציה של קבוצות עם פעילויות מיליטנטיות שונות. הפחות אלימים לא יאתגרו את רעולי הפנים שיזרקו בקבוקי תבערה לעבר המשטרה. שוב, הצהרות לא צריכות להטעות אותנו. « אי הציות האזרחי » של חלקם לא יוביל להתנערות מהקצוות ועוד פחות מכך לגינוי שלהם, אפילו מוסרי. שותפותן של הקבוצות הללו תהיה מהר מאוד עובדה ברורה וגורפת.
בנוסף, פעילים המפגינים זיקה לאי אלימות או « אי ציות אזרחי » לא יהססו ללבוש מדי פעם בגדים שחורים כדי להזדהות ולשתף פעולה עם « הגוש השחור ». בנוסף לשותפותם של הארגונים, יש אפוא נקבוביות הפוזות שסותרת את ההתקשרות המוצהרת ל »אי ציות אזרחי ». המאבקים למען ה »דמוקרטיה » ונגד כל צורה של « דיקטטורה » בישראל ינתצו במוקדם או במאוחר את תקרת הזכוכית של הסולידריות הלאומית. שימוש מזיק ואובדני באלימות, החייאת אלימות מהפכנית בהרכב חדש, אך הסוף ידוע לכולנו משחר הימים.
האלימות הנעשית במהלך עצרות מחאה גדולות אינה מקרית, אלא תוצר של אסטרטגיה מודעת, משוכללת, ויש לומר, מוכחת. לאלימות יש תפקיד ספציפי. היא מחולקת ל 3 פרקים:
קודם כל, נעשה שימוש באלימות כדי להפחיד, את השחקנים בשטח. הכישלון של רק אחד מהם יגרום לקריסת הפרויקט.
השני מכוון למדינה. השימוש באלימות-יתר זו נגד המשטרה ישאף לעורר, באסטרטגיה של הטרדה, תגובת יתר שתוביל לאירוע גדול בו מעורב מפגין. השימוש, בפרט, בבקבוקי תבערה בהפגנות שבהן עולים מתנגדים מסוג « הגוש השחור », יביא מיד את האלימות לרמתה המרבית. הבזק ההסלמה הזה ייקח את אכיפת החוק לשיא השימוש הראשון בספקטרום הכוח והוא יציב את התנאים המוקדמים לדרמה. עם זאת, אירוע טרגי תוך כדי שמירה על הסדר, במדינה דמוקרטית, ילבב מיד את דעת הקהל אשר תקרע באשר ללגיטימיות הפעולה המשטרתית. באופן סמוי וחודר, הממשלה תוטל בספק, המשטר יעבור דה-לגיטימציה. אסטרטגיה זו, דימוי עכשווי של « תעמולה במעשה » ו »פעולה ישירה » היקרים לתנועות אנרכיסטיות, תסמן את תחייתה של האלימות המהפכנית מצד ארגונים שמטרתם היא השמדת הסדר החוקי-לגיטימי.
שלישית, האלימות של קבוצות פרוגרסיביות-אקטיביסטיות תהרוס למעשה את הקונצנזוס סביב חוקיות המדינה. הרס זה ייעשה לפי סדר הייצוגים הסמליים. היא תאפשר לרכוש עמדה של דומיננטיות תקשורתית אשר תעגן את חוסר הלגיטימיות של כוח הציבור בדעת הקהל. אסתטיזציה מתוזמרת שנועדה לספק דימויים של תגרה בין המשטרה לקהל המוצגת כשקטה. אפילו בקצרה, העימותים הללו יבואו לידי ביטוי בלי סוף על המסכים הודות לרשתות חברתיות וערוצי חדשות רציפים. הם יספקו תמיכה המומחשת על ידי נרטיב, זה של « קדושים מעונים », תוך שחיקת הלגיטימיות של פעולת המדינה באמצעות הצהרות, המתועדות יותר ויותר על ידי מתנגדי « אלימות משטרתית ». השיח בנושא זה, שחוזר על עצמו ומועבר באופן מסיבי, יוביל להטמעה ערמומית של המדינה הדמוקרטית לדיקטטורה. זה יאריך את ההאשמה בהפללה של מאבקים חברתיים כאשר האלימות הזו תוביל להליכים משפטיים. במקביל, מלחמת גרילה בבתי המשפט תאפשר להעמיד רפורמות, גופים משפטיים, בעלי עניין והמדינה לאש שיפוטית מלאה.
השילוב המשוכלל הזה של אלימות, תקשורת ופעולה משפטית מהדהד את ההגדרה ש ‘ריימונד ארון’ (סוציולוג ופילוסוף פוליטי יהודי-צרפתי. מהמבקרים החריפים של החברה המערבית ופועלה בתקופת המלחמה הקרה) נתן לטרור: « פעולה שהשפעותיה הפסיכולוגיות אינן פרופורציונליות לתוצאות החומריות שלה ».
אך אם אסכם את דעתו של הפילוסוף ‘יורגן הברמס’ בנושא: « אי ציות אזרחי, כל עוד הוא בא לידי ביטוי במסגרת שלטון החוק – כלומר כל עוד הוא פונה לעקרונות החוקה כדי לתת לגיטימציה לעצמה ושהוא נשאר לא אלים – מהווה גורם קידמה לאותו שלטון החוק. »