תעשיית השנאה האנטישמית – רוני אקריש

« האשמת המדינה היהודית ברצח עם היא חציית סף מוסרי », הכריז שר החוץ הצרפתי החדש, סטפן סז’ורנה, ביום רביעי שעבר באספה הלאומית.
הוא צודק. בדיוק את הסף המוסרי הזה חצתה דרום אפריקה, בתמיכת מדינות כמו ונצואלה, טורקיה, אפגניסטן ואלג’יריה, בהאשמת ישראל ברצח עם בפני בית הדין הבינלאומי. למרבה האירוניה, זו אותה דרום אפריקה שסירבה ב-2015 למסור לבית הדין הפלילי הבינלאומי את נשיא סודאן לשעבר, עומר אל-באשיר, המואשם ברצח עם ופשעים נגד האנושות. זו גם דרום אפריקה שתומכת בקביעות באוטוקרטים כמו ניקולס מדורו או ולדימיר פוטין ושאירחה את מנהיגי חמאס בפרטוריה במספר הזדמנויות, שהשיח האחרון שעליו נודע לציבור התקיים ב-17 באוקטובר בין ראש הדיפלומטיה, נלדי פנדור, ומנהיג חמאס, אישמאל הנייה. מדינה שהייתה צריכה לדעת מעצם ההיסטוריה שלה את חשיבות האמת והמילים, המדינה הזאת, דרום אפריקה, אפילו מעזה להאשים את מדינת ישראל, למרות שהיא מעורבת במלחמה של הגנה עצמית, ברצח עם בפני בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. זוהי הסחה מוסרית מתועבת מההאשמה הסופית הזו. זה עיוות של החוק הבינלאומי וזה עלבון לכל הקורבנות של כל רצח העם אמתי. זו פרודיה על צדק ואמת!!
« השקר הופך ליקום », כתב פרנץ קפקא.
אסטרטגיה זו הופעלה לא רק על ידי דרום אפריקה ובעלות בריתה, אלא גם על ידי מדינות ושחקנים רבים אחרים במשך עשרות שנים. ככל ששקר חוזר על עצמו, בין אם על דגלי מפגינים, בדיווחים של ארגוני זכויות אדם, בפני מועצת זכויות האדם של האו »ם וכעת בבית משפט, כך נוטים לראות בו עובדה מוכחת. לפיכך, עקרונות זכויות האדם מעוותים כדי להטיל סטיגמה על ישראל והציונות, אסטרטגיה שנועדה להפליל את המדינה היהודית הייחודית על ידי השוואתה לנגעים הקשים ביותר של זמננו: קולוניאליזם, אימפריאליזם, גזענות, אפרטהייד, נאציזם ורצח עם.
בין ההשפעות של הסכסוך במזרח התיכון, ה »nazification » של הישראלים חושפת את הפנטזיות האנטישמיות שעדיין אורבות במוחם של אנשים. אבל בצורה חדשה. כבר הרבה זמן שנציגי השמאל הקיצוני האנטי-ציוני או האסלאמיים אוהבים להשוות בין ציונות או ישראל לנאצים. כמו בכל פרק עקוב מדם של הסכסוך בין ישראלים לפלסטינים, ההשוואה הזו פורחת על הקירות, הכרזות והמסכים. כשקומיקאי מתבדח על נתניהו: « סוג של נאצי ללא ערלה » הוא מממש מחדש, מבלי שהוא רוצה בהכרח, פנטזיה שמוליכה יותר ויותר לכיוון איפה שהקורבן יהפוך למקריב אכזרי.
זה גם ולדימיר פוטין, התסריטאי הטוב בעולם של אמיתות אלטרנטיביות, שפתח את הבלט באישור שישראל מכינה מבצע בעזה: « מוצב באותה רמה עם המצור על לנינגרד במהלך מלחמת העולם השנייה ». אבל מי היה אחראי למצור הזה שגרם למאות אלפי הרוגים? הנאצים, כמובן. ל « Nazification » של ישראל אין תוקף. להיות ימני, או אפילו ימין קיצוני, לא בהכרח הופך אותך לנאצי. לאידיאולוגיה הנאצית אין שום קשר לציונות, חילונית או דתית. אין תוכנית ישראלית להשמדת פלסטינים ובוודאי של « עם פלסטיני » שמעולם לא היה קיים. השוויון בין ישראלים לנאצים מכוון בעיקר לפגוע ביהודים, בכך שאומרים להם: אתם לא יותר טובים מאלה שניסו להשמיד אתכם. אבל המעניין ביותר, וללא ספק המדאיג ביותר, הוא שהפרובוקציה הזו מובאת היום בצורה כה רחבה.
ידוע לנו על אנטישמיות נוצרית, אנטישמיות גזעית, אנטישמיות חברתית ששגשגה באירופה בסוף המאה ה-19 – ועדיין נמצאת לפעמים בימין הקיצוני ובעיקר בימינו בשמאל הקיצוני והאסלאמיים. זהו תהליך המתהווה, אני מאמין, וגרסה חדשה של שנאת היהודים. כי הוא עוקב אחר שלושה מוטיבים מאוד עכשוויים.
הראשון עוקב אחר ההיגיון של ההיפוך הבלתי נתפס. קורה בסיפורים מסוימים שאנו מגלים בתדהמה שהאדם שחשבנו שהוא טוב, אמיץ, מוסרי, הוא למעשה הדמות האכזרית ביותר של הרשע. נכנה זאת « תסמונת קייזר סוזה », על שם הפושע המבריק וחסר הרחמים בסרט « usual suspects » (1995). בדקות האחרונות של הסרט העלילתי, אנחנו מבינים לפתע שבריון קטן ועלוב, הוא למעשה בוס המאפיה המיתולוגי והמפחיד, קייזר סוזה, ושהוא הוליך שולל את השוטרים שחקרו אותו, לפני שנעלם. אחד המשפטים הידועים מתאר את סוזה, הוא « התכסיס הטוב ביותר שעשה השטן אי פעם הוא לשכנע את העולם שהוא אינו קיים ». המשפט הוא למעשה ציטוט מתורגם משיר של ‘שארל בודלר’. התהליך הזה ישן, אבל הוא מחמיא לחיפוש אחר תחושות נרטיביות קיצוניות המאפיינות את זמננו. בעולם נטוש על ידי האלים, היפוך פתאומי של ערכים ודמויות פועל כהתגלות ומייצר המרה. זה מה שמסב את תיאוריות הקונספירציה למצליחות כל כך, שבהן אנו מבינים שהדמויות המיטיבות לכאורה הן במציאות מפלצות מניפולטיביות.
לטעון שישראלים מתנהגים כמו נאצים זה כמו להיכנע להנאה הזו של היפוך בלתי נתפס – העדפת בדיוני על פני מציאות.
המניע השני לפנטזיה הוא פסיכולוגי. על פי אמונה פופולרית מסוימת, אנו נוטים לחשוב שלילד מוכה יש סיכוי גבוה להפוך להורה אלים. לכן, בעקבות חזון הדברים הזה, ניתן להעלות על הדעת שהיהודים, קורבנות רדיפות משחר הימים, בתורם יהפכו את עצמם לתליינים ברגע שהם יהיו אדוני מדינה. עם זאת, אין שום דבר מדעי בקביעה זו. שכפול של התעללות אינו חוק ברזל. זיכרון הסבל שסבל יכול, להיפך, לתמוך בסירוב לחזור על אותם תרחישים. כאן שוב, אסור לנו לבלבל בין קולנוע לחיים.
הסיבה השלישית היא עמוקה יותר ונוגעת לאתיקה. האמירה שישראלים מתנהגים כמו נאצים משחררת אותנו מאשמת אחת הטרגדיות הגדולות בהיסטוריה האחרונה: רצח העם של יהודי אירופה. אם יהודים עושים לאחרים מה שהנאצים עשו להם, זה איכשהו מבטל את הסבל שלהם. מחזור ההיסטוריה העכשווי מסתיים 80 שנה מאוחר יותר. אנחנו מוחקים הכל, וסוף סוף נוכל להמשיך הלאה, ולהשיל את משקל הזיכרון והאחריות. בדומה לניטשה, המשבח את השכחה ההיסטורית ב  » « Œuvres posthumes (1873-76), אנו נותנים לעצמנו את האמצעים לשכוח את אשמתנו הקולקטיבית, כי « זה בלתי אפשרי לחלוטין לחיות בלי לשכוח ».
סימן השוויון בין ישראל לנאציזם הוא אפוא למעשה פעולה של ביטול התודעה ההיסטורית שלנו. מטרתו העמוקה היא לטאטא את השואה מתחת לשטיח. כך, עקרונות זכויות האדם מעוותים כדי להטיל סטיגמה על ישראל והציונות, אסטרטגיה שנועדה להפליל את המדינה היהודית הייחודית על ידי השוותה לנגעים הקשים ביותר של זמננו: קולוניאליזם, אימפריאליזם, גזענות, אפרטהייד, נאציזם ורצח עם. הגילויים המודרניים הללו של אנטישמיות מסוכנים על אחת כמה וכמה, משום שהם יכולים להיות נתמכים על ידי הרשויות העכשוויות, ארגונים בינלאומיים – ממשלתיים, כמו גם לא ממשלתיים, כמו Amnesty International, Human Rights Watch, ולפעמים אפילו האו »ם, מועצת זכויות האדם שלה, ומי יודע, היום, את בית הדין הבינלאומי לצדק?
הגרוע מכל הוא שיש לחשוש בהצגה הקפקאית הזו, שכן נראה שהעולם לא לומד מטעויותיו, מפשעיו בעבר.