ביצירתו « הגיס החמישי » מתאר הפילוסוף אלכסנדר קוירה תופעה פוליטית-חברתית של מהפכה המונעת על ידי כוחות פנימיים תועלתנים. המונח « הגיס החמישי » מקורו בשנות השלושים של המאה הקודמת. אנו חייבים לגנרל פרנקו את היצירה הייחודית הזו, הפופולרית והמתמשכת ביותר. זה היה במהלך מלחמת האזרחים בספרד, או יותר נכון, במהלך מהפכת הנגד הספרדית, במהלך צעדת צבאות פרנקו על הבירה, « הגיס החמישי » נולד. « ארבעת הטורים שמתקרבים למדריד יהיו, אמר הגנרל פרנקו, בסיוע חמישי שכבר נמצא שם. » התמונה הכתה את התודעה הרווחת. המילה עשתה הון והתפשטה כמו אש בשדה קוצים ברחבי העולם. המונח אומץ על ידי כל השפות עלי אדמות. וכאשר החלו צבאותיו של היטלר את צעדת הכיבוש שלהם דרך מדינות אירופה, ונראה היה כי – ממש כמו במהלך צעדת צבאות הגנרל פרנקו על מדריד – הם התקבלו בברכה, נתמכו, נעזרו, על ידי גורמים ידידותיים שכבר היו שם. באופן טבעי, ויותר מכך, בצדק רב, הכינוי: « גיס חמישי » הוחל על « ידידי האויב » הללו. אף אחד לא שם לב, כי הידע על ההיסטוריה מופץ כל כך מעט ברחבי העולם, שאם המונח היה חדש, התופעה החברתית והצבאית שהוא ציין הייתה הרבה פחות כזו, או אפילו לא הייתה חדשה בכלל.
מדינות דמוקרטיות מאוימות על ידי סוגים שונים של אויבים פנימיים. כדי לזהות אותם, עלינו להבחין ביניהם כדי להבין את האיום שהם מייצגים. כדי לעזור לנו במשימה זו, נשתמש בחלקו בכלים המושגיים שנלקטו ממאמר קצר ומרתק של הפילוסוף אלכסנדר קוירה (1892-1964) לו אנו בהחלט חייבים את הטקסט המכריע ביותר בשאלה. לכן, ביצירתו « הגיס החמישי », שפורסם ב-1945, קוירה עושה לראשונה הבחנה מהותית בין « האויבים הפנימיים » השונים הקיימים. קוירה מסביר: « הגיס החמישי » הוא « האויב שבפנים ». עם זאת, יהיה זה שגוי לחקות את השימוש הלשוני הנוכחי ולהחיל מונח זה באופן חסר הבחנה על כל המינים השונים של « אויבים פנימיים » שפעילותם מהווה סכנה עכשווית או פוטנציאלית למדינה. עלינו להימנע, אומר הפילוסוף, מבלבול בין « הגיס החמישי » ל »האויב הפנימי » המורכב על ידי קבוצות בעלות אופי לאומי, הניזונות מתחושת סולידריות לאומית עם האויב, או, לפחות של שנאה לאומית נגד המדינה שבה הם נכללים. בוא נגיד שבהקשר הישראלי, סוג זה של אויב פנימי, המתואר לעיל על ידי קוירה, דומה במקרה זה לחלק מהאוכלוסייה הערבית הישראלית המזדהה עם רוצחי החמאס, הג’יהאד האסלאמי, גדודי אל-אקצא (פתח) וכו’.
« הגיס החמישי » הוא תופעה פוליטית-חברתית של « מהפכה נגדית המונעת מתוך החברה » ובעיקר תופעה של בגידה. הגדרה זו מתארת למעשה את האוליגרכיה שחוששת יותר מכל לאבד את רכושה ו/או מעמדה החברתי – ניתן לומר שהמעמד החברתי ממנו נהנה אקדמאי למשל הוא « רכוש » סמלי בעל ערך רב. קוירה כותב:
« הגיס החמישי הזה הוא […] התוצאה והקורבן של הסתירה המהותית של הדמוקרטיה הבורגנית ומדינתה, המדינה הלאומית המודרנית, של הדואליות הטבעית של איש המדינה הזו, שבחזהו מתקיימות יחד שתי נשמות, מתאחדות ולעתים מתנגדות זו לזו: זו של האזרח הפשוט וזו של הבעלים ».
האויבים הפנימיים, « האחרים », למרות שהם מסוכנים וחתרניים בעליל, אינם בוגדים במדינה בה הם חיים, שכן הם מייצגים גופים זרים בתוך המדינה. לא מזדהים עם המדינה, אויבים פנימיים אלה אינם יכולים להיחשב בוגדים בניגוד ל »גיס החמישי », ברצונם לשנות את הצורה, את הצבע של המדינה. למעשה, מה שהאוליגרכיה חוששת הוא מהפכה בכל צורה שהיא! מעניין מאוד לציין שעבור אלכסנדר קוירה המהפכה הזו, שהאוליגרכיה חוששת ממנה כל כך, אינה צריכה להיות « מלחמה חברתית », « מלחמה מהפכנית » במובן שבו היא מקובלת להבין. כל שינוי המאתגר את האינטרסים של האוליגרכיה הוא איום קיומי שכנגדו על המעצמות השונות היוצרות את האוליגרכיה להגן על עצמן באמצעות התקפות נגד תוך שימוש באמצעים החזקים שלהן. זה בדיוק מה שהיינו עדים בישראל לגבי הצעת חוק « הרפורמה המשפטית » שמטרתה להחזיר את השלטון לפרלמנט (ולכן לעם או לפחות לנציגיו) ולהרחיק חלק ממנו מבית המשפט העליון שהפך מאז שנות ה-90, חונטה שיפוטית של ממש בשירות האולטרה-ליברליזם, כלכלי וחברתי כאחד. בית המשפט העליון, שרוב חבריו מאוגדים, לעולם אינו מהסס להגן על האינטרסים של אויבי המדינה היהודית על ידי נקיטת עמדות המאיימות על הביטחון הלאומי או, למשל, על ידי הסמכה של מועמד ערבי ישראלי, תומך מוכח בקבוצות פונדמנטליסטים, לעמוד בבחירות למחוקקים, בניגוד לעצת ועדת הבחירות. כיום התאחדו המעצמות הארגוניות השונות, בין אם תקשורתיות, משפטיות, כלכליות ואפילו צבאיות בחלקן כדי להפיל, בכל האמצעים (אפילו בשימוש אכזרי בחלק ממשפחות החטופים – לא בכולם חייבים להודות), את הרוב השמרני והריבוני שבחר באופן דמוקרטיה בבנימין נתניהו.
זו הייתה הפעם הראשונה, מאז קום המדינה, שמאות קצינים וחיילי מילואים מיחידות מובחרות סירבו לשרת (בניגוד ללוחמי חי »ר, גיבורים אמיתיים המגיעים מהמעמדות החברתיים הפחות מיוחסים),
זו הייתה הפעם הראשונה, מאז קום המדינה, שאיומי מוות על ראש ממשלה הגיעו מקצין חיל האוויר לשעבר
זו הייתה הפעם הראשונה, מאז קום המדינה, שחיילי מילואים של המודיעין הצבאי העזו לאיים על ממשלה לגיטימית
זו הייתה הפעם הראשונה, מאז קום המדינה, שחברות היי-טק ישראליות גדולות העבירו את כספיהן לבנקים זרים כדי להפעיל לחץ על הממשלה.
זו הייתה הפעם הראשונה, מאז קום המדינה, שהמנהיגים איימו על העם ועל מדינת ישראל ב-3 פעולות טרגיות:
היעדר טייסי קרב!
היעדר האליטה הצבאית!
היעדר אנשי מודיעין!
ובכן ב 7 לאוקטובר 2024 בשעת 6.30 התחיל מסע ההרג, הרצח וכל הזוועות הידועות לנו עד כה. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז קום המדינה, לתדהמת כל העם בישראל ומחוצה לה, לתדהמה כל העולם המערבי, שפוגרום, רצח עם, התרחש בתוך המדינה היהודית שהכריזה על עצמה ברוב עם ועדה, שהיא הבית המוגן והבטוח לכל תושביה ולכל יהודי העולם בכלל. שקר וכזב!! אכן, וכאן השאלה הקרדינלית העומדת לחקירה ללא משאו פנים, איפה היו טייסי חיל אויר, איפה הייתה צבא « הגנה » לישראל, איפה היה המודיעין הישראלי…???
« וְיָדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם־ קְשֵׁה־עֹ֖רֶף אָֽתָּה ». (דברים ט, ו)
ומסביר ה’ספורנו’ (1) את משמעות הביטוי ‘עם קשה עורף’, שלמרות שאדם כמורה-צדק, רב ותלמיד חכם המוכיח אותו שדרכו אינה טובה ועלול להפסיד מכך, הוא מפנה לו עורף ולא שומע בקולו, וזה לשונו:
« …שאי אפשר שיהיה צדק ויושר לבב עם קשי העורף , כי…קשה העורף הוא ההולך אחרי שרירות לבו ומחשבתו אף על פי שיודיעהו איזה מורה צדק בראיה ברורה שמחשבתו הוא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד וזה כי לא יפנה אל המורה כאלו ערפו קשה כגיד ברזל באופן שלא יוכל לפנות אנה ואנה אבל ילך אחרי שרירות לבו כמאז » (ט’, ו’).
והמבין יבין… כתבו אתם את ההמשך וה’ ירחם על ישראל!!
(1) רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; נולד ב 1468, נפטר בשנת 1549) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה. עוד חיבר פירושים למספר ספרי מקרא נוספים (בהם תהילים, שיר השירים וקוהלת) ופירוש לפרקי אבות. פירושיו מקוריים, מבוססים על הפשט ולשונו קצרה ובהירה.
הגיס החמישי מאת רוני אקריש
