רגע המפגש בין האחים היה רגע של רצון טוב ואהבה הדדית. ולכן, ממשיך הנצי »ב, « רצון עשו היה בזה שיגיע יעקב לשדה אדום, ושם יחלק לו כבוד כיד המלך בביתו… » (שם, יב). אולם, יעקב דחה כידוע את הצעתו של עשו, « והבין מזה עשו שהתחברות יעקב עמו באהבה לא היה אלא לצורך השעה, ולא נוח לפניו להתרועע עמו ואת אנשיו ברגילות… ועל זה קפיד (=כעס) עשו ולא דבר עמו יותר, אבל לא מצא לבבו להרע לו » (שם, טו). הנצי »ב עומד על אחריותו של יעקב לכך שעשו « ‘הלך לדרכו’ – ברוגז מעט, ולא נפטרו זה מזה בנשיקה, אלא הלך לו שעירה. ומשום הכי, לא הלך עוד יעקב לשעיר לקבל ממנו כבוד, אחר שראה פני עשו שאינו עמו עוד » (שם, טז). ברגישותו, הבין הנצי »ב כי ליעקב יש אחריות להתקררות היחסים בסוף סיפור המפגש. אהדתו הברורה מאליה ליעקב לא עמדה בסתירה לתשומת הלב של הנצי »ב לתרומה השלילית שהיתה למעשיו. ובעיקר, בדבריו – המודעים כמובן לדרשה שהביא רש »י – יש משום דחייה של עמדת « הלכה בידוע », המזהה את השנאה כעובדה נצחית בלתי תלויה.
previous post