זוהי אחת הדוגמאות הראשונות לקוד בנייה בהיסטוריה האנושית, המבשר על הגבלות עתידיות, על דרישות בידוד אסבסט ומפסקים. בתקופה שבה לבתים היו גגות שטוחים, התורה אומרת לנו:
« כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.. » (דברים כב, ח)
זהו עיקרון פשוט: גג שטוח, שבו יכולים בני משפחה וחברים להתאסף וליהנות מברביקיו, הוא מקום מסוכן מטבעו. עלינו לצפות את הסכנה הזו ולבנות מעקה כך שאף אחד לא ייפול. זוהי הצעה אינטואיטיבית, אך אל לנו להיכשל מלציין השלכה חדשנית. הדרישה למעקה מספקת יישום מעשי של העיקרון המופשט יותר:
« לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, יְהוָה. » (ויקרא יט, טז).
מעתה, התורה אוסרת באופן קונקרטי על חטא ההשמטה בנוסף לדרישה מאתנו לא לבצע טעויות המתנערות מזה כלפי זה: (לא לעשות מה שמצווה או מומלץ). לא מספיק להימנע מלהדוף מישהו מהגג, עליך לצפות מראש ולהגן על עצמך מפני סכנה זו. זה לא רדיקלי ליישם את העיקרון באופן כללי יותר: אם נוכל לחזות בקלות אם משהו שבבעלותנו עלול לגרום סכנה, עלינו לנקוט באמצעי זהירות כדי להפחית את הסכנה. ברוח פסוק זה, החוק האמריקאי ראה לנכון להסדיר כמה מהפרטים היותר ארציים של נכס למגורים. כְּלוֹמַר: בעלי בתים חייבים לנקות את המדרכות מקרח ומשלג כדי שעובדי הדואר לא יחליקו ונופלים. בעלי בריכות נדרשים לכסות אותן כאשר אינן בשימוש כדי למנוע מילדים תועים ליפול ולטבוע. אלו אמצעי זהירות תקינים, המייצגים גישה סבירה להקצאת אחריות ודרישה למילוי חובותינו! אולם הרמב »ם מרחיב את העיקרון במידה ניכרת. בפירושו המשפטי לפסוק זה הוא כותב:
« הגג וכל חפץ אחר שעלול להיות מסוכן, שבגללו סביר להניח שאדם עלול להיפצע אנושות, מחייבים את הבעלים לנקוט באמצעים… כמו שהתורה מצווה עלינו לעשות גדר על הגג… וכמו כן, לגבי כל מכשול שעלול לגרום לסכנת תמותה, לאדם, לא רק לבעלים, יש את הפקודה החיובית להסיר אותה… אם לא נסיר אותה, אם נשאיר את המכשולים הללו המהווים סכנה פוטנציאלית, אנו עוברים על מצווה חיובית ומבטלים מצווה שלילית. ציווי « לא תשפך דם » » (משנה תורה, הלכות רוצח והגנת חיים, יא, ד).
כאן מסתמך הרמב »ם על המידה הקיצונית שכבר נקטה התורה. בנוסף להיותנו אחראים למעשי מחדל וביצוע, אנו אחראים כעת לרכוש שלנו, אך לא רק זאת, אנו אחראים גם על « כל חפץ אחר שעלול להיות מסוכן ». אמנת המחויבויות שלנו כוללת כעת את כולם, גם אלה שאינם נראים לנו, ואנו נדרשים לצפות סכנות פוטנציאליות, להגן על אנשים מפניהן – עוני, אלימות, מחלות, רעב. היישומים הפוטנציאליים של עיקרון זה הם אינספור. בואו ניקח את המלריה כדוגמה… המחלה המדבקת הנפוצה ביותר בעולם! מדי שנה, מלריה גורמת ליותר מ-300 מיליון מחלות חריפות ולמעלה ממיליון מקרי מוות. באפריקה שמדרום לסהרה, ארגון הבריאות העולמי תיעד ירידה של 20% בתמותת ילדים בקרב משפחות המשתמשות ברשתות שטופלו בקוטלי חרקים באזורי השינה שלהן. לפי ההיגיון של הרמב »ם, יתוש נושא מלריה נראה כמו אקסטרפולציה מושלמת של גג לא מגודר. לכן יש לדרוש מאיתנו לספק רשתות נגד יתושים לכל מי שחי באזורים מוכי מלריה.
אבל איפה תיגמר אחריות כזו? אם ניקח את העיקרון לקיצוניות ההגיונית שלו, אנו מסתכנים בשיתוק מעייפות החמלה – תחושה של חוסר ההתאמה שלנו ביחס לצרכים העצומים העומדים בפנינו בעולם. האם ייתכן שהתורה והרמב »ם מובילים אותנו לתרגיל כזה בתסכול! המסורת מציעה פתרון לדילמה זו על סמך קטע תלמוד ידוע:
» כׇּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְלֹא מִיחָה — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ — נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. » (שבת ל »ד ב) »
כשאנחנו מסתכלים על העולם, כל הגגות ללא השגחה, כל הסכנות שמעמידות אנשים בסכנה, ההשלכות הן מייאשות. כאשר אנו מתחילים את תקופת ההתבוננות האישית בחגי תשרי, שאלת חלקו של כל אחד מאיתנו באחריות הופכת מהותית. עלינו לחשוב לעומק האם פעלנו כדי למנוע מעלליו של אחרים ועלינו להתחיל לבנות מעקות בטיחות, למסד אמצעי זהירות מפני הרס, בין אם בכוונה או בשוגג. זו עבודה קשה, אבל אם אנחנו באמת רוצים להימנע מ »לעמוד בחיבוק ידיים בדם רעתנו », עלינו לעשות זאת!