ישנה אמביוולנטיות אינהרנטית מסוימת כשאנו חושבים על משמעות החירות, והקשר שלה לחג הפסח. אחד המאפיינים המהותיים של סיפור השחרור הוא החופש שלנו מכפיפות אנושית: « אתמול היינו עבדים לפרעה, היום אנחנו גברים ונשים חופשיים ». חירות זו, לעומת זאת, לא באה בעקבות מהפכה שחולל העם היהודי אלא, כפי שמספר הסיפור המקראי, באמצעות ידו הגואלת של אלוהים. כתוצאה מכך, גאולה פיזית זו קשורה פעמים רבות לחובה דתית: » אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. » (שמות כ, ב-ג). מה טיבו של קשר זה? האם זו חובה או הזדמנות? האם המחויבות שלנו לאלוהים ולתורה היא מחיר שאנו משלמים עבור יציאת מצרים, או שמא מדובר במתנה – מתנה שהתאפשרה בזכות החירות הפיזית שלנו, אך כזו שאנו יכולים לבחור אם לקבל או לא? השאלה שעלינו, כיהודים, להרהר בפסח זה היא האם החירות ממצרים מוגבלת לשחרור משעבוד פיזי, או שהיא כוללת חופש מצפון ואמונה. מבחינה היסטורית, יהודים לא עסקו רבות בשאלות של אוטונומיה אישית; לכל היותר, הם דיברו על מה שישעיהו ברלין כינה « חירות חיובית » (ספרו: « שני מושגי חירות » – שם הוא מבחין בין חירות שלילית: היעדר התערבות חיצונית לבין חירות חיובית: יכולת האדם לממש את עצמו ולהיות אדון לגורלו). « החופש מ » אילוצים או כפייה, כנגד « החופש ל », החרות להיות כל מה שאדם צריך להיות, לבטא את מה שהוא, הביטוי המלא ביותר של הפוטנציאל של כל אחד. המושג של חירות חיובית קיים בבירור במסורת הרבנית, באמירות כגון: « אין בן חורין אלא הלומד תורה » (אבות ו, ב). חירות, עבור יהודים, פירושה באופן מסורתי « החופש ל » – היכולת להגיע למימוש עצמי מלא, באמצעות מחויבות איתנה ובלתי מעורערת לאלוהים ולדברו. עם זאת, בעמידה לבד, חירות חיובית היא מושג מעורער ביותר. איננו צריכים להסתכל רחוק יותר מהמאה ה-20, כאשר מנהיגים פשיסטים שונים ביססו את שלטונם על הבטחה לחירות חיובית (החופש לחיות בחברה יציבה, החופש להשיג שגשוג פיננסי, החופש להגשים את ייעודו כחבר ב- הגזע העליון), כדי להעריך את הסכנה הטמונה בו: יצירת משטרים מדכאים, טוטליטריים, תוך רמיסת זכויות של אזרחים באלימות. שם החופש, ללא הבסיס המהותי של חירות שלילית, חירות חיובית פירושה לא יותר מאשר החופש לעשות את מה שאחרים קובעים שאתה צריך, כדי להגשים את מה שאחרים החליטו להיות הפוטנציאל שלך.
שאלה זו הופכת נוקבת עוד יותר בהקשר של מדינת ישראל. כל עוד חיו יהודים בדמוקרטיות ליברליות מערביות, הם ירשו באורח חלופי את הערך של חירות שלילית ותפקוד בגבולותיה. אבל שאלה מהותית העומדת בפני מדינת ישראל המודרנית, הדמוקרטיה היהודית היחידה, היא איזה מושג של חירות היא דוגלת באופן רשמי? האם ישראל היא « מדינה חופשית » המכתיבה את צורות היהדות המתאימות ביותר? או האם היא מבטיחה לאזרחיה את הזכות והתנאים לקבוע את דרכם היהודית האינדיבידואלית?
אם פסח הולך להיות לא רק סיפור שחרור של העבר שלנו אלא סיפור שחרור מודרני ומתמשך « בכל דור », עלינו להכיר בכך שחירות חיובית היא חירות בלתי שלמה, שהחופש ממצרים – אכן עצם קיומנו כ אנשים חופשיים בארצנו שלנו – חייבים להיות מלווים במחויבות לחופש « הדת » ולגיוון שהוא יחולל. רוח פסח מחייבת התחייבות לאומית לשחרר את החברה הישראלית מכל שרידי כפייה דתית, לרבות מניפולציה של כספי ציבור כדי להגביל בחירות רוחניות. ברוח פסח עלינו להתחייב לדבר רק בלשון החינוך, ולעולם לא בלשון האינדוקטרינציה והכורח. אחד הפרדוקסים הגדולים של החברה הישראלית הוא שמי שמתפקד בשם החירות החיובית מגביל באופן אקטיבי את מימוש הפוטנציאל הרוחני של היהודים. כתוצאה מכך, מדינת ישראל היא אחד המקומות היחידים בהם יהודים לא-אורתודוקסים בקושי יכולים לקבל חינוך עברי-ישראלי. כפייה וחקיקה דתית לא קידמו את נישואינו עם אלוהים; אלא, היא יצרה קרע וגירושים הולכים וגדלים.