תהיתי אם השמאל, כולל הישראלית, המום מהניצחון של דונלד טראמפ, יעמד להמר על התבוננות פנימית, על ביקורת עצמית. האם הוא ישאל את עצמו סוף סוף מה, בנרטיב שלו ובפרויקט שלו, עורר את דחיית הכוח העובד והעמל במדינה? אוי, לא! לְהֶפֶך. הוא מפסידו גרועה, הוא שוקע עמוק יותר לתוך הוודאות האידיאולוגית שלו, משוכנע שהוא מגלם יותר ויותר את מחנה הטוב, משוכנע גם שיש לפניו אוסף של בבונים. בתבוסה הוא נאחז במה שהוא יודע לעשות, כך שהוא מתלהם עוד יותר על הזוכה בבחירות ועל מצביעיה. בדעתו, פרוגרסיביות היא הצבעה טבעית, ושמרנות היא הצבעה של חרון, הצבעה של טינה או הצבעה לא מושכלת. אם הוא מחמיץ את המועד, המערכת גרועה ואז היא מחפשת שעיר לעזאזל. האוליגרכיה המערבית, כולל הישראלית, זועקת ברוב עם ועדה על « דיסאינפורמציה » ברגע שהיא מאבדת שליטה על הנרטיב הקולקטיבי, ברגע שענייניה כבר לא מובילים בחיים הציבוריים, ברגע שהיא כבר לא קובעת את הפרמטרים האידיאולוגיים שלה. היא זועקת על כך כדי להחריד את אלה שלא נותנים עדיפות למידע באותה צורה כמוה, או שמציגים את העובדות שחוצות את החדשות מזווית שהיא לא מאשרת. המושג « מידע מטעה » מלווה בדרך כלל במושג « דיבור שנאה ». הוא משמש לפסול כל ביקורת על פרוגרסיביות על ידי הפיכתה ל »פוביה ». כאן מקבלים את חשיבותם של התקשורת האקטיביסטית החדשה, ערוץ 14 וגלי ישראל. בקניית חלק מהמונופול התקשורתי הם יצרו את התנאים למהפכה של חופש הביטוי בחיים הציבוריים. בסך הכל, הם פירקו את הצנזורה ההגמונית שהפעילו המתחרים שלהם. בניגוד למה שאומרים ולדעתי, הם לא הפכו את גלי האתר לפח. אולם הם שחררו אותו מהצנזורות המרובות המצטברות נגד חופש הביטוי, שאמורות להיות לה רק שני גבולות: הקריאה לאלימות ולהשמצה. וברגע שהעם יכול להתבטא ללא צנזורה, הוא משתחרר מאיסורי התקינות הפוליטית. אם אנחנו מאשרים את מה שהוא אומר או לא, זה רק מאוחר יותר. אנו מבינים מדוע השמאל נוטה כעת להפוך את הערוצים הללו לאויב הציבורי מספר 1. ביבי הרשע ינצח שוב והימין העממי, הפרולטריון המזיע והבריא, חוזר השמאל על כך בכל מיקרופון: הפשיזם אפוא יחזור, לא פחות מזה. זה מזכיר לנו דבר אחד: השמאל הרדיקלי, זה של הבורים הנושאים שיתוק סינפטי ממיר ומרושע, לא הבין דבר על תופעת ביבי כבר כל כך הרבה שנים ולא יבין כלום גם בשנים הקרובות. אז הנה כמה טיפים שיעזרו להם להבין את הרוב הזה, הדתי, המסורתי, הלאומי, המזרחי והאשכנזי המיושב בקודקודו, כל אותם הישראלים שלא מצביעים כמו שהם היו רוצים.
עצה ראשונה: הביביסטים הם לא אידיוטים. הם יודעים היטב שהמנהיג שלהם מגזים לעתים קרובות, שהוא מתעלל בהפרזה ושאין לקחת את כל מה שהוא אומר כפשוטו, אבל הם מעדיפים את הנאום הפוליטי השרירי, הפוגעני הזה, על פני הפוליטיקאים המקצועיים והקרייריסטים הטכנוקרטיים.
עצה שנייה: הביביסטים לא שוגגים בין סמכותו של מנהיג דמוקרטי לפשיזם. האם אנחנו באמת צריכים לזכור שלראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי חייב להיות יותר סמכויות מאשר לטכנוקרט?
עצה שלישית: הביביסטים יש את הזכות לבקר את הגלובליזציה הבלתי מוסדרת ששירתה בעצם אינטרסים זרים ואוליגרכיה גלובלית חדשה שלועגת לאינטרסים של העם. זה לא אומר שהם סגורים לעולם.
עצה רביעית: הביביסטים אינם רוצים עוד נוכחות פלסטינית מסיבית בתוכם, מיהודה ושומרון כמו גם מהגליל והנגב, מה שמשנה עמוקות את המבנה הדמוגרפי והזהותי של החברה שלנו, ומאלץ את האוכלוסייה הילידית להפוך לזרים, וזה זכותם. אי רצון להתערבות פלסטינית אינו מקבילה לגזענות.
עצה חמישית: הביביסטים חושבים שלפרוגרסיביות יש היגיון מוטעה, אם הוא חושב שמספיק להרגיש כמו אישה כדי להפוך באמת כזו אם אתה גבר ביולוגי. ובנקודה הזו, הביביסטים צודקים לחלוטין.
עצה שישית: הביביסטים נמאסו, אבל נמאסו ממש, מלראות את האליטות התרבותיות מולטי-מיליונרים, לתת שיעורי מוסר ולהסביר לבני תמותה רגילים מה זכותם לחשוב או לא לחשוב. וכשהכוכבים הגדולים האלה עדיין מתעקשים להנדס תודעתו, הוא שולח אותם לעזאזל.
עצה שביעית: לביביסטים נמאסו ממרצים « פוליטיקלי קורקט » שמעבירים חדשות מזויפות על ביבי כדי לעשות לו דמוניזציה טובה יותר. הם יודעים שהמנהיג שלהם, לא חסר ביקורת מוצדקת עליו, אך לא צריך להוסיף שקרים ולשון הרע לתיקו.
וכאשר העם יראה את יפי הנפש הללו בוכים ומתייפחים, באותו הערב, עקב ניצחונו של ה-ביבי ה-בלתי נסבל, הם יצאו ברחובות העיר ברינה ובצהלה. דמוקרטיה היא המערכת הפוליטית שבה הריבונות שייכת לעם, המורכבת מאזרחים חופשיים ושווים. העם הריבוני מפעיל כוח פוליטי באמצעות נציגיו הנבחרים. הדמוקרטיה מציבה את מקור הכוח הפוליטי ברצון הקולקטיבי של האזרחים ומבוססת על כבוד לחירותם ולשוויון שלהם. אנו יכולים לראות בבירור שהפעלת ריבונות פוליטית בדמוקרטיה מחייבת שהעם יהיה מורכב באמת מאזרחים שווה ערך. מבסיסים אלה מופעלת הדמוקרטיה על ידי האצלת כוח לנציגי העם, הנבחרים בבחירות כלליות. זכות ההצבעה היא הכלי המועדף על אזרחים להפעלת כוח. אברהם לינקולן הגדיר את הדמוקרטיה כ »ממשלת העם, על ידי העם, למען העם ». הנשלטים הם אפוא בעת ובעונה אחת מושלים. השאלה היא כיצד, לאחר שהאציל סמכויות לנציגיו, העם יכול לשמור על זכותו לביקורת ולשליטה בנעשה? כך רעיון הרֶפּוּבְּלִיקָה (מלטינית: Res publica, בתרגום מילולי: עניין הציבור) היא שיטת ממשל שבה השלטון (לרבות שלטון פורמלי) אינו עובר בירושה, אלא נקבע על ידי האזרחים לתקופה מסוימת, בדרך כלל באמצעות קיום בחירות. בהתאם להחלטת האקדמיה ללשון העברית קרויה בעברית בשמה הלועזי. אליעזר בן-יהודה קרא לה בשם קְהִלִּיָּה (שם הניתן כיום לחברות קטנות יותר).