עקרונות אוניברסליים של טבע האדם, החירות, הדעת והמידה, סוגיות שבהן התחבטו גם הפילוסופים הגדולים של העולם הקלאסי.
בפתיחה עומדת הפעולה של « בהעלותך את הנרות ». כאן נמצא יסוד עמוק של מושג החינוך. אפלטון, בדיאלוג הרפובליקה, משרטט את דימוי « מערת האפלטון »: האדם כלוא במערה של דימויים, צללים, תעתועים — וחינוך אמיתי הוא הפניית ראשו אל האור, אל האמת שמעבר לדימויים. תפקידו של המנהיג, לפי אפלטון, איננו להוליך את האדם ביד, אלא לסובב את נפשו לכיוון האור, כדי שהיא תוכל ללכת בכוחות עצמה. כך גם בפרשה, הכהן מדליק, אבל לא נושא; הוא מעלה, אך הלהבה ניצבת מעצמה. הנהגה אמיתית איננה יצירת תלות, אלא שחרור כוחות.
גם רעיון טהרת הלווים משקף עקרון יסודי במוסר האפלטוני-אריסטוטלי: ניקוי הנפש ממידות רעות. אריסטו, ב »אתיקה לניקומכוס », מתאר את בניין המידות כהרגל מתמיד של איזון, דרך הזהב, בה כל מידה מושמת במקומה הראוי. כך גם טהרת הלווים, תהליך בו האדם מזכך את כוחותיו, מאזנם ומכשירם לעבודת הקודש, שהיא לא רק טקס, אלא עבודה של שכל ומידה. אדם שאינו מושל ביצריו, אינו ראוי להיכנס למקדש החיים.
בפסח שני נוגעת התורה בעקרון עמוק שעליו דיבר הפילוסוף הרומי סנקה: « כל עוד אתה נושם, אפשר לתקן ». החיים אינם קו ישר, אלא מלאים מעקשים, טעויות והחמצות. גדולת האדם היא ביכולתו להכיר בחסרונו ולשוב ממנו. השיבה, התשובה, היא שורש התקווה של האדם. התורה, בשונה מן החוק הרומי, מכירה ביכולת לחזור, להתקן, ולהיבנות מחדש.
ואז מגיעה ההתנגשות היסודית שבין חירות חיצונית לבין חירות נפשית. בני ישראל מתאווים לבשר, ומשתוקקים אל העבר המצרי. סוקרטס, בדיאלוגים של אפלטון, מגדיר את העבדות האמיתית כעבדות לתאווה. החירות איננה חירות לעשות כרצוני, אלא היכולת לשלוט ביצרי, להכיר בטוב האמיתי, ולהתייצב נגד משיכת החומר. גם במדבר, העם שוחרר מפרעה, אך נשאר כבול בידי תשוקותיו. רק במדבר, דרך סבלנות והתנסות, ניתן לחנך את הנפש אל הבשלות.
וכאשר התורה מציגה את נבואת משה, « ותמונת ה’ יביט », היא נוגעת באידיאל האפלטוני העליון של השגת הטוב המוחלט. הנביאים כולם רואים מבעד למראה, דרך דמיון, אך משה זוכה להביט אל מבוע האמת עצמו, השגת מהות הטוב בשלמותו. זהו מה שאריסטו יקרא לו « השכל הפועל »: אותה מעלה נדירה בה השכל משיג את המציאות בבהירות, ללא תערובת.
הפרשה נחתמת בחטא לשון הרע של מרים, והפילוסופיה הסטואית (ובראשם מרקוס אורליוס) לימדה כי כוחו של הדיבור חורץ גורלות. מילה שאינה נשלטת עלולה להרוס עולמות. חירות הדיבור היא סכנה כאשר אינה מלווה באחריות ובמשמעת נפשית. דווקא מרים, הגדולה, נדרשת לשלם מחיר גבוה על חטא קטן, משום שמעלת המדרגה מחייבת.
במבט זה, פרשת בהעלותך אינה סיפור מקראי בלבד, אלא שיעור קלאסי במחשבת האדם. היא משוחחת עם אפלטון, אריסטו, סוקרטס, הסטואה, ואף עם המוסר הפילוסופי של העת החדשה. החינוך, הזיכוך, התקווה, החירות והאחריות לדיבור, כולם עמודי תווך של האדם המחפש אור. הכהן מדליק, אך האדם נדרש להעלות את נרו בעצמו.