השבת שוכנת בלב הזהות היהודית, מתנה עתיקה ויקרה שניתנה לישראל, « מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ». אך אין זו רק מנוחה שבועית אלא סוד כפול, מפגש חי בין שני עולמות: עולם הבריאה ועולם הגאולה, קול האל וקול האדם.
בעשרת הדברות שבפרשת יתרו מצווה התורה: « זכור את יום השבת לקדשו… כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ… על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו ». כאן השבת היא זכר למעשה בראשית: האדם שובת ממלאכה כדי להידמות לאלוהיו, להשתלב במחזורי הבריאה, להנכיח את הסדר הקוסמי. יום שבו היהודי מתרומם מעל השגרה, מתבונן בפלא הקיום ונושם את הנשגב. זהו חיבור אל האינסופי, שבת של אלוקים, שבת של קדושה עילאית ושל קיום טהור.
אך בפרשת ואתחנן מתהפכת נקודת המבט. « שמור את יום השבת לקדשו… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה’ אלוהיך משם… על כן ציווך ה’ אלוהיך לעשות את יום השבת ». כאן השבת הופכת לזכר ליציאת מצרים: זיכרון לעבדות ולגאולה, למאבק לחירות, לערך המנוחה והשוויון לכל אדם, גם לחלש, « למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ». זו שבת של מוסר וחמלה, אחריות חברתית ותיקון עולם. השבת איננה רק התרוממות רוח אלא גם הושטת יד לחלש, שחרור מכל עול, יום של בניית עולם חדש וצודק.
חז »ל הרגישו במתח הזה שבין שתי השבתות, בין זכור לשמור, בין בריאה לגאולה, בין קודש לחול, בין עילוי למציאות, בין התדמות לאל לאחריות לאדם. « זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה ששפת לא שמעה אוזן שומעת », שני קולות שנשמעים יחד, והאדם נדרש לגשר ביניהם. השבת חובקת קדושה ומוסר, יקום והיסטוריה, אלוהות ואנושות.
דבר זה בא לידי ביטוי באופן מרומם במיוחד בנוסח הקידוש של ערב שבת: « זכרון למעשה בראשית… זכר ליציאת מצרים ». הקידוש מחבר בין הסיפור הקוסמי לסיפור האנושי, בין זמן הבריאה לזמן הגאולה. בליל שבת, כשהאדם עומד מול הנר, היין והחלה, הוא נעשה בן חורין בשני עולמות: בן הקוסמוס ובן ההיסטוריה, בן הזמן ובן החירות.
ואף על פי שבקידוש ובתפילות השבת משולבים לכאורה שני הממדים, מעשה בראשית ויציאת מצרים, עיון מעמיק מגלה שמרבית הלשון הדתית מדגישה את הפן האוניברסלי, הנשגב, הפונה לכל אדם, « שבת של אלוקים ». הפן הלאומי-חברתי, זכר העבדות והחירות, שבת האחריות החברתית, כמעט ואינו נשמע בתפילה. דווקא חכמי הגלות, שפעלו בעולם שבו ריבונות לאומית הייתה חלום רחוק, טבעו את הדגשים האוניברסליים של השבת: הבריאה, ההתעלות, ההתדמות לאל. שבת כ »ארמון בזמן », יותר מאשר שבת של עם חופשי בארצו, בונה חברת מופת.
כמעט ואין רמז בתפילה לשבת כזמן של שחרור חברתי, של צדק למשרתים, לפועלים, לגר וליתום, לערבות הדדית, הפן של « שמור », של משה. חסרונה של שבת האחריות, שבת של תיקון עולם חברתי, מורגש במיוחד דווקא בתקופה שבה אנו שבים אל ארצנו ומקימים מחדש חברה חיה ועצמאית.
דווקא כאן, בארץ ישראל, מתחדשת האפשרות לקרוא לשבת לא רק כיום של בריאה וקדושה אלא גם כיום של תיקון חברתי, של ערבות, של שותפות אנושית, יום של חירות מעשית וחיים מתוקנים לכל. אפשר אולי לאמץ מחדש את לשון התורה: « למען ינוח עבדך ואמתך כמוך », ולראות בכך שליחות מחודשת לתפילה, לקהילה ולחברה הישראלית. אולי הגיעה העת להחיות את שבת החירות, שבת האחריות החברתית, שבת של עם בארצו, שבת של משה, לא פחות מזו של אלוקים.
הוגים בדורות האחרונים ראו בשבת חגיגה של מתח יוצר: מרטין בובר הדגיש את הדיאלוג, את המפגש החי בין האל לאדם. אברהם יהושע השל דיבר על « ארמון הזמן », מרחב בו הקדושה מתממשת לא רק בפרישה אלא גם ביצירת חברה אנושית מוסרית וחופשית. ישעיהו ליבוביץ טען שאין זו רק חוויה מיסטית או רגשית, אלא מחויבות למצווה, לאחריות ולצדק.
השבת היא גשר: גשר בין שמיים לארץ, בין הרוח למעשה, בין נשגב למציאות, בין געגוע למימוש, בין אלוהות לאנושיות. כל יהודי בשבתו הוא האקרובט ההולך על הגשר הזה, חי את המתח, נושא אותו, והופך אותו להרמוניה: לשיר את הבריאה ולזכור את החירות, לקדש את הזמן ולחמול על האדם.
ובליל שבת, כשהזמן הופך לארמון, והעולם משתתק לקול הבריאה ולקול הגאולה, הלב נפתח להכיל את זכור ואת שמור בדיבור אחד, בנשימה אחת, כברכה שלמה.