פרשת וַיֵּרָא ניתנת לקריאה כנקודת מפגש שבה נפגשות התובנות העמוקות ביותר של הפילוסופיה המודרנית: האתיקה של הפנים והאחריות, תבונת המוסר, האמונה הטראגית, התודעה ההרמנויטית והחמלה האלוהית. למעשה, רעיונות אלה, שנוסחו אלפי שנים מאוחר יותר, כבר טמונים בבסיסו של הסיפור המקראי. כל אחד מן האירועים, הכנסת האורחים של אברהם, הוויכוח על סדום, עקדת יצחק, וההתגלות דרך הראייה, מציג תפיסת עולם שלפיה האלוהי אינו קיים מחוץ לחיים, אלא שוכן בעומק היחסים האנושיים. משום כך, כשפילוסופים מנסים לחשוב על האינסוף, על הצדק או על האמונה, הם שבים, לעיתים מבלי לדעת, אל דרכו של אברהם.
הרגע הראשון, שבו אברהם נושא את עיניו ורואה שלושה אנשים, כולל כבר את כל המהפכה של מחשבת עמנואל לוינס: הנשגב אינו מנוגד למוחשי, אלא חודר לתוכו. האל אינו מתגלה ברעם ובחזון, אלא במפגש הקונקרטי עם הזולת. כאן התאולוגיה נעשית לאנתרופולוגיה: עקבות האל ניכרות בפני האדם. הפנים אינן רק דימוי, אלא דיבור שותק, צו מוסרי שאומר: אל תרצח. לפיכך, הכנסת אורחים אינה רק מעשה חסד, אלא מעשה מטאפיזי: העולם נפתח אל האינסוף באותו רגע שבו הוא נפתח כלפי האחר. פניו של האדם האחר אינם השתקפות של רעיון האל; הם המקום שבו האל מתממש. האדם אינו צריך לחפש את אלוהיו בשמים, עליו ללמוד לראות בכל פנים את ההבטחה לנשגב. בכך האתיקה איננה תולדה של האמונה, אלא מהותה עצמה.
לאחר מכן בא הדיאלוג על סדום, שבו אברהם נעמד ומתווכח עם אלוהים. כאן מאירות מחשבותיהם של שפינוזה, קאנט והרמן כהן את הסצנה העתיקה. שפינוזה ראה באל את הסדר הרציונלי של הטבע, נטול תשוקה או רחמים. התורה, לעומת זאת, מציגה אל שותף, רגיש, מעורב. אל שנוגע בעולם ונפגע ממנו. אך עצם העובדה שאברהם מעז להתווכח עם האל מראה שהאמונה אינה ציות עיוור אלא אחריות חושבת. כשאברהם שואל: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? הוא מציב את הצדק כמבחן לאלוהות עצמה. לא האל קובע מהו צדק, אלא הצדק מאשר את נוכחותו של האל. מכאן נולדת תובנה אדירה: המוסר אינו נובע מבחוץ, אלא מן התודעה האנושית הפנימית. זהו רמז מוקדם למה שיקרא קאנט « החוק המוסרי שבתוכי ». כהן, בדורות מאוחרים יותר, יראה בדיאלוג הזה את לידתה של התודעה האתית האוניברסלית. האל אינו עוד מלך שמצווה, אלא בן-ברית שמקשיב. האדם נעשה שותף בבריאה דרך כוח ההכרעה המוסרי.
עקדת יצחק מעלה את המחשבה אל פסגת הפרדוקס. כאן האמונה מתמודדת עם המבחן האכזרי ביותר: כיצד יכול האל, שדרש צדק, לצוות על רצח? סרן קירקגור ראה ברגע זה את שיא האמונה, המקום שבו האדם נדרש להאמין נגד ההיגיון, להקריב את המוסרי למען האלוהי. אך המסורת היהודית אינה נעצרת בנקודה זו. מבחינתה, מטרת הניסיון איננה לבטל את המוסר אלא לזקקו. הרמב »ם מלמד שאלוהים אינו מבקש את דמו של יצחק, אלא את תודעתו של אברהם. הקורבן האמיתי איננו הילד אלא האנוכיות, יצר הבעלות, הרצון לאחוז באמת כאילו הייתה רכוש. המלאך שעוצר את ידו של אברהם הוא הסמל לגבול: האמונה אינה ביטול השכל אלא שיאו. היא תודעה ערה ששומעת גם את הקול שעוצר. גדולתו של אברהם איננה בכך שרצה להרוג, אלא בכך שהבין שאסור לו לעשות זאת. האמונה איננה כניעה; היא אחריות, היכולת לשמוע את דבר ה׳ גם כשהוא סותר את הצו הראשוני.
מוטיב הראייה, שחוזר לאורך כל הפרשה, אברהם רואה את האורחים, שרה רואה שהיא הרה, הגר רואה את הבאר, ואברהם רואה את האיל, מוביל אותנו אל ממד אחר של מחשבה: ההבנה שההתגלות איננה אירוע ניסי אלא תהליך של תודעה. לראות, במקרא, פירושו להבחין במשמעות. זהו גילוי של עומק ולא של דמות. במובן זה, הראייה המקראית קרובה לפנומנולוגיה, לחשיפת האמת דרך הופעתה. אך שלא כהגותו של היידגר, אין זו חשיפת היש, אלא חשיפת המשמעות. העולם נפתח בפני המאמין כטקסט שיש לפענחו. כאשר אברהם קורא למקום העקדה « ה׳ יִרְאֶה », הוא אומר בעצם: כאן נלמד העולם להיראות אחרת. האמונה איננה בריחה מן המציאות אלא מבט חדש עליה, היכולת לראות בתוך היומיום את האור הסמוי. מכאן שהתגלות איננה חוויה מיסטית, אלא פרשנות קיומית. האדם אינו עולה לשמים; מבטו נעשה שמים.
בין תפילתו של אברהם על סדום לבין ציותו במוריה נפרשת מהותה של האמונה. הוא גם מתפלל וגם שותק, גם שופט וגם נשמע. שתי תנועות סותרות לכאורה, אך שתיהן בונות את דמות המאמין. האמונה אינה מתמצה בציות וגם לא במרד; היא דיאלוג מתמשך בין אלוהים לאדם. ה״יִרְאָה״ המקראית איננה פחד, אלא מודעות חדה לנוכחות האל בכל מעשה. היא זהירות מוסרית, דריכות קיומית. האמונה איננה ריחוף בעולמות עליונים אלא השתתפות פעילה בעולם הזה, אחריות למען החיים. בכך מתקרבות מחשבותיהם של לוינס והרב אברהם יהושע השל: אצל האחד, יראת ה׳ היא דריכות מוסרית שמונעת את הברבריות; אצל האחר, היא השתתפות באכפתיות האלוהית כלפי האדם. שניהם רואים באמונה לא בריחה אל האבסולוטי, אלא חזרה אל האחריות.
פרשת וַיֵּרָא אפוא היא נקודת מפגש בין פילוסופיות שונות: לוינס מלמד שהטרנסצנדנטיות מתגלמת באתיקה ובזולת; שפינוזה, קאנט וכהן מאירים את רעיון החוק המוסרי הפנימי; קירקגור חושף את הדרמה של המאמין מול האבסורד; הרמב »ם מבהיר את השכל שבאמונה; היידגר מצביע על ההתגלות כחשיפת משמעות; והשל מזכיר את השותפות האנושית-אלוהית בכאב ובחמלה. כולם מתכנסים בפרשה אחת, וכל אחד מהם מוסיף לה קול משלו.
בסופו של דבר, וַיֵּרָא אינה רק סיפור על אל שנגלה לאדם, אלא על אדם שלומד לראות. אברהם מגלה שההתגלות איננה ניתנת לעין אלא ללב. הקדושה איננה מחוץ לעולם; היא בלב העולם, ברגע שבו האדם נוהג בצדק, בחסד, באחריות. הכנסת אורחים, דיאלוג, הקשבה, עצירה, אלה הם מעשיו של אברהם, ואלה גם פעולות ההכרה הרוחנית. הפילוסופים לא הוסיפו על כך אלא שפה אחרת: הם ניסו לומר את אותו דבר, שהאל איננו חפץ המוכר לשכל, אלא אור המחיה את השכל עצמו; לא ישות שמחוץ לעולם, אלא הנוכחות שמעניקה לעולם משמעות.
© 2025 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות