לומר שהחיים אבסורדיים פירושו להכיר תחילה בפער הקרוע בין הדחף האנושי למשמעות ובין שתיקתו העיקשת של העולם. האבסורד אינו פסק־דין על הקיום אלא חוויה: חווייתו של יצור המבקש משמעות בעוד שהטבע, אדיש ומחזורי, אינו משיב דבר. האדם מגלה את עצמו לבד, בלב קוסמוס שאינו משקף אליו את הדמות אשר קיווה למצוא. קאמי ראה זאת: האבסורד נולד מן ההתנגשות בין הקריאה האנושית ובין הבלתי רציונלי של המציאות.
הטבע, מצדו, מתעלם כליל מסופיותנו. הוא מתקדם על פי מחזוריו, שב ונוצר בלי לאות, נולד מחדש בסבלנות אינסופית. עבורו אין כישלון ואין טרגדיה, אלא חזרה, התחדשות, פעימה. לעומתו, הקיום האנושי מתוח על ידי מודעות חריפה לסוף: המוות, השחיקה, ההיסטוריה הנבנית וקורסת, התרבויות המוקמות כדי להותיר אחריהן חורבות. רק אנו יודעים שהכול יעבור, ורק אנו איננו מסוגלים לשאת זאת עד תום. כך נפער התהום בין מחזוריות הטבע ובין ההיסטוריה האנושית, קווית, שבירה, חשופה לבלתי הפיך.
אבל דווקא בתהום זו עולה אפשרות המשמעות. שכן אם העולם הטבעי אינו מעניק משמעות, עלינו להמציא אותה, לארוג אותה, לתלוש אותה מן הדממה. המשמעות אינה מתגלה, היא נבראת. לא מתוך גחמה, אלא מתוך נאמנות למה שבאדם הוא פגיע ונעלה כאחד: הרצון להותיר חותם, הכמיהה לתת דין וחשבון על חייו, התביעה לשכון בזמן כמרחב המטיל אחריות. האבסורד, אם כן, אינו סופו של דבר, אלא הדחף המחייב אותנו לעמוד זקופים.
ההיסטוריה האנושית אינה בורחת מן הסופיות. היא מתקדמת בין פרקי הדר ואכזריות, רגעי אור ומעמקי תהום. אבל דווקא סופיות זו היא הנותנת לה ערך. האם מעשה היה מעשה אילו היה מובטח מראש? האם לחיים הייתה משמעות לו ניתן היה לשחזרם עד אין-קץ כמו עונות השנה? כבודו של האדם טמון בסיכון הזה עצמו: יש לו מעבר אחד, נשימה אחת, הזדמנות אחת להמציא את דרכו בעולם. וכיוון שאין ניסיון נוסף, כל מעשה נושא עמו אפשרות של משמעות, או של איבודה.
לפיכך, האבסורד אינו גזר דין אלא נקודת מוצא. אמת ראשונית: המשמעות אינה נתונה. אך אמת זו עצמה פותחת את המשימה: להיות אדם פירושו להשיב לקריאה שאיש לא השמיע. לחרוט בתוך זרימתו האילמת של הטבע מילה, מעשה, אחריות, נאמנות. להפוך את הקיום הסופי למקום של התחלה ולא לעיקוף נוסף בתוך מחזור חסר זיכרון. הטבע מתעלם מאיתנו, עלינו להימנע מלהתעלם מעצמנו. אינסופיותו של העולם אינה מכילה משמעות; סופיותנו היא המולידה אותה, לעיתים.
מערכת המחשבה של קאמי, אם נשתמש במילה שהוא עצמו חשש ממנה, נפתחת בקביעה אחת: האדם הוא יצור המבקש משמעות, בעוד שהעולם שותק. מן המתח הבלתי־פשרני הזה נולד האבסורד. אין זו תיאוריה מופשטת ואף לא מטאפיזיקה, אלא חוויה. לא האדם לבדו ולא העולם לבדו נושאים את האבסורד; הוא עולה מן המפגש ביניהם, כמו כוויה, כמו הבזק המגלה לפתע את עירומה של המציאות.
מול הכוויה הזאת מצויות שלוש פיתויים. הראשון, הדתי: למלא את הריק בטרנסצנדנציה, לבנות סדר שבו הכול מוצדק. השני, האידאולוגי: להשביע את הצורך במשמעות באמצעות עתיד מזהיר, מהפכה, דיאלקטיקה, גאולה קולקטיבית. השלישי, הניהיליסטי: להסיק שאין מה לעשות, ושהמוות הוא הפתרון היחיד. קאמי דוחה את שלושתם. הוא מכנה « התאבדות פילוסופית » כל ניסיון לעקוף את האבסורד באמצעות הבטחה; ו »התאבדות », כל ויתור על המאבק.
תורתו של קאמי נמצאת במקום אחר: אם העולם חסר משמעות, על האדם להמציא אחת, אך בלי לזייף, בלי לשקר, בלי לטוות אשליות מנחמות. האדם האבסורדי אינו מי שמיואש, אלא מי שמורד. הוא יודע שאין תשובה סופית, ובכל זאת פועל. הוא יודע שימות, ובכל זאת חי בעוצמה גדולה עוד יותר. הוא יודע שהיקום אינו מצדיק דבר, ובכל זאת בוחר בצדק כאילו היה מוחלט. הוא הופך את העדר המשמעות לתביעה של צלילות.
כך מייסד קאמי אתיקה פרדוקסלית: מוסר ללא הבטחת נצח, ללא שכר, ללא מטאפיזיקה; מוסר הנשען רק על כבוד האדם, אשר בידיעה שימות בוחר לא להיות רוצח. המרד, אצלו, אינו התפרצות של כעס אלא נאמנות, לאדם, לשבריריותו, לכבודו. « אני מורד, משמע אנחנו קיימים »: במשפט זה מתנקז כולו. ה »אני » מגלה את ה »אנחנו », והמשמעות צומחת מתוך סולידריות שבירה, ארצית, נטולת ערבויות.
קאמי מלמד אותנו לחיות בעולם ללא אל כאילו כבוד האדם קדוש, לא משום שהוא כזה מעצם מהותו, אלא משום שאנו מחליטים להתייצב כך. להיות צודקים בעולם אטום, נאמנים בעולם נטול הבטחות. המרד נעשה מעין תפילה ארצית: מעשה של אדם שאינו מצפה לשום דבר מן השמים, ובכל זאת נלחם על האור.
תודעת האבסורד הזאת אינה זרה לרגישות העברית; היא מהווה לה מעין נגד־צליל טרגי. העברי המקראי יודע שהעולם עשוי להיסגר, שהאל עשוי לשתוק, שהמדבר עשוי להיפתח בלי כיוון. הוא מכיר את לילו של יעקב ואת זעקתו של איוב, את שתיקתו של אברהם בדרכו אל המוריה. הוא יודע שהקיום אינו מבטיח דבר. אך במקום שבו קאמי נעצר מול עולם חסר־טרנסצנדנציה, העברי חוצה את הסף ופונה אל דיבור המתייצב בתוך ההיסטוריה. המדבר אינו רק העדר, הוא מרחב שבו עשויה להישמע קול.
ובכל זאת, קאמי צודק כשהוא מזכיר שהקיום האנושי סיזיפי מעצם טבעו. האדם דוחף את סלעו: נופל, קם, מתחיל מחדש. שום דבר אינו מובטח, שום דבר אינו קבוע. התנועה הזאת, העלייה החוזרת ונשנית, המאמץ שאין לו מנוח, היא עצמה מטאפורה לכל העברים החוצים את הדורות, הממשיכים למרות הנפילות, המתחילים מחדש על חורבות. האבסורד אינו זר לקיום היהודי; הוא היה בן לווייתו, צלו הנסתר.
הרגע החשוב ביותר במיתוס של סיזיפוס אינו הדחיפה אלא הירידה. כשסיזיפוס חוזר אל סלעו, הוא יודע הכול. הוא רואה את הבלות משימתו, את חוסר התוחלת, את אופק האין. ובכל זאת הוא ממשיך. זהו הרגע שבו מתגלית החירות: חירותו של מי שאינו משקר לעצמו, שאינו ממציא ניצחון דמיוני, אלא מקבל את עירומה של מציאותו. ברגע זה כתב קאמי את משפטו המפורסם: « צריך לדמיין את סיזיפוס מאושר ». לא מאושר למרות האבסורד, אלא בזכות הצלילות, בזכות הכבוד, בזכות המרד.
נקודה זו העברי מסוגל להבין. שכן מי אם לא הוא מכיר את עייפות ההתחלות מחדש? את העלייה האינסופית אל פסגה הנעלמת? את ירידות הגלויות, האבדות, השתיקות? אבל העברי אינו נעצר שם. מה שהוא מוסיף לסיזיפוס הוא הברית. הסלע חדל להיות רק משא; הוא נעשה אחריות. העברי דוחף את סלעו לא למען עצמו בלבד, אלא למען משמעות העולה על רצונו. במקום שבו קאמי רואה מרד בודד, העברי רואה קריאה העוברת מדור לדור, אש עדינה שאסור לכבותה.
ושתי התפיסות אינן סותרות, הן משוחחות. קאמי מזכיר לעברי שלא לזייף, לא לכסות את המציאות באשליות. והעברי מזכיר לקאמי שהמרד עשוי להפוך לנאמנות, שהצלילות עשויה להיות ייעוד. סיזיפוס ואברהם הולכים בדרכים שונות, אך חולקים את אותה בדידות, אותה זקיפות קומה, אותה תביעה לעמוד בעולם חסר ביטחון.
וכך, על סף העולם, נפגשים העברי וסיזיפוס. האחד דוחף את סלעו עד אין-קץ; האחר מתקדם עם דיבורו השביר. האחד מקבל את קשיות האבסורד; האחר מקווה למרות המדבר. ושניהם מלמדים שכבוד האדם אינו טמון בהבטחת עתיד מאושר ולא בניצחון נראה לעין, אלא בתנועה הפנימית העומדת מול העולם, מול העצמי, מול השתיקה. אולי כך, בסופו של דבר, נפגשים קאמי והעברי: התביעה לאמת שאינה נקנית במילים בלבד, וההבנה שהאדם אינו גדול יותר מאשר ברגע שבו הוא אינו נכנע לא לייאוש ולא לקלות הדרך, וכשהוא מוכן להפוך, במדבר העולם, לנוכחות היכולה לומר: « הנני ».