טיפלתי בחולים בסוף חייהם, במסגרת הטיפול הפליאטיבי במחלקת האונקולוגיה. זו לא הייתה פונקציה, ולא « התמחות רפואית » נוספת בין רבות אחרות: זו הייתה חצייה משותפת של גבול. בהתחלה חשבתי שאני מביא משהו לאלה שעומדים למות; עם הזמן הבנתי שבעיקר אני משאיר משהו מעצמי ליד מיטתו של כל אחד ואחת: את קולי, את מבטי, את רעד היד, לפעמים גם את דמעותיי. במקום שבו הרפואה הקלאסית נאבקת במוות, אנחנו למדנו להביט בו ישירות, אחר כך לדבר אליו, ולבסוף לשתוק יחד איתו. לא עוד « לרפא » אלא ללוות; לא , »להאריך », אלא לרומם. מה שטיפלנו בו כבר לא היה רק הגוף, אלא הנפש שעייפה מן השנים, אותם פנים המחפשים עדיין אישור אחרון: האם הייתי חשוב למישהו?
האמפתיה הטיפולית התחילה במשהו פשוט ומסחרר: להסכים להיפגע. הייתי נותן לידו של החולה לאחוז בשלי זמן ארוך מדי. הייתי שומע שוב ושוב את אותה אנחה, בלי להתחבא מאחוריי הומור מקצועי או ז’רגון רפואי. הייתי מסכים להרגיש בתוכי משהו מחרדתו, מבלי להימס לתוכה. לא באתי רק עם פרוטוקולים ונהלים; באתי גם עם הסיפור האישי שלי, עם הפחדים שלי, עם השבריריות שלי. הטיפול הפליאטיבי לא דרש ממני להיות בלתי-פגיע, אלא להיות נוכח. לנוכחות הזאת היה מחיר: היא עייפה אותי, שחקה אותי, סדקה את מערכות ההגנה שבניתי לעצמי, אבל זו הייתה הדרך היחידה שהאחר לא ייהפך למיטה תפוסה או למספר תיק רפואי.
סוף החיים לא היה עבורי כישלון של המדע, אלא חזרתו של המסתורין. כל אדם, ברגע מותו, חזר אל עירומו הראשוני, שקודם לתודעה וגם בא אחריה. ראיתי גברים רבי-כוח הופכים לילדים, מחפשים בעיניי רשות לבכות. ראיתי אתאיסטים מתפללים בשקט בלי לקרוא לזה תפילה, ומאמינים המפקפקים בעדינות באלוהים שלא השיב כפי שקיוו. ראיתי משפחות נקרעות על פרט שולי, ואחר כך מתאחות שוב על נשימה אחרונה, על « סלחי לי » כמעט בלתי-שמע. בחדרים האלה המוות לא הרס רק אשליות; הוא השיב לכל אחד את פניו האמיתיים, אלה ששום תפקיד או מעמד או עושר לא יכלו להציל מן האמת של הרגע האחרון.
לא מן המוות עצמו פחדנו כל-כך, אלא מן האפשרות להיעשות חסרי-משמעות. להיות שם בלי שאיש יראה אותנו, יקרא לנו בשם, יקדיש לנו מילה שאיננה רק הוראה טכנית. למות לבד במסדרון בית חולים, מוקף במכשירים, בלי מילה ובלי מבט, זה היה בעיניי השערורייה האמיתית. האמפתיה הטיפולית נולדה מן הסירוב לכך: לא יכולתי למנוע את המוות, אבל יכולתי למנוע את הנטישה. הטיפול הפליאטיבי הפך לצורת התנגדות שקטה לדה-הומניזציה, לאמירה « לא » לקרירות הטכנולוגית ולהדחקה הקולקטיבית של הסופיות. במקום שבו היו מי שהעדיפו « לבטל את הסבל על ידי ביטול הסובל », אנחנו בחרנו בנאמנות: להישאר לידו, להקשיב, להקל, לאהוב בלי אשליות, אבל גם בלי לנטוש.
לטפל בסוף החיים היה לקבל על עצמי שלא להיות עוד « אדון הגורל », אלא עד למהות. המחוות הרפואיות נשארו חיוניות, לכוון טיפול, להרגיע כאב, להרטיב שפתיים, אבל הן כבר לא היו המרכז. המרכז היה אותו קשר עדין בין גוף שמשתחרר לבין מבט שמתעקש להישאר. אמפתיה לא הייתה לבכות במקומו של האחר, אלא לקבל את דמעותיו מבלי להסיט את העיניים. בכל נשימה חטופה, בכל חיוך מותש, ראיתי שוב ושוב את האמת הפשוטה: האדם איננו תיק, איננו « מקרה », איננו מיטה תפוסה. הוא נשאר מילה, דיבור מגולם בבשר, גם כאשר המילים כבר לא יוצאות.
לאמפתיה הזאת היו גם סכנותיה. אם הייתי מתמזג עם כאבו של החולה, הייתי קורס יחד איתו; אם הייתי מתגונן יותר מדי, הייתי הופך אדיש. בין שני התהומות האלה היה צריך למצוא מרחק מדויק, לא קרירות ולא התמזגות. בערבים מסוימים חזרתי הביתה עם פנים שליוו אותי, עם משפטים שמהדהדים לתוך הלילה. חשבתי על אותה אישה שאמרה לי: « כבר לא פחדתי למות, פחדתי שאף אחד לא יזכור אותי. » ועל אותו גבר שביקש בלחישה לומר לבנו שהוא עשה כמיטב יכולתו. הווידויים האלה לא נמחקו; הם נחרתו בי כצלקות עדינות, שאילצו אותי לקרוא מחדש את חיי שלי.
המוות, כאשר הגיע, לא השמיד את הכול, הוא חשף. הוא הפשיט מאיתנו את מה שסירב לפגוש את האמת. אולי פחדנו ממנו כל-כך, מפני שהוא השיב כל אחד מאיתנו לשאלה שהחיים אפשרו להסתובב סביבה בלי לגעת בה: את מי באמת אהבתי, ומה עשיתי עם האהבה הזאת? ליד מיטתם של הנוטים למות השאלה הזאת כבר לא הייתה רעיון מופשט; היא הפכה לתפילה, לאנחה, ללחש. ראיתי בעיניהם רצף של פנים, חרטות, שמחות, הזדמנויות שהוחמצו. תפקידי לא היה לענות במקומם, אלא להישאר שם בזמן שהם פוגשים את חשבונם הפנימי.
ללוות היה להיכנס לאתיקה של המבט. לא להסיט את העיניים כשהגוף משתנה, כשהריח נהיה קשה, כשהעור מתמלא סימנים. לסרב לצמצם את האחר לכאבו, לאי-השקט שלו, לשתיקתו. לא לבלבל בין רחמים לבין חמלה: הרחמים נשארו מרחוק ושמרו על מרחק ביטחון; החמלה התכופפה, הסכימה להיפגע, אבל נשארה זקופה כדי להחזיק. לפעמים המעשה האמפתי ביותר היה פשוט לומר: « נשארתי כאן. לא עזבתי אותך. » ולקיים את ההבטחה הזאת עד הסוף.
חלמתי על חברה שלא תפחד עוד מן הסופיות, שתדע לקבל את מתיה, להמשיך לדבר אליהם, לשמור להם מקום. חברה שבה היו לומדים גם את « מחוות העזרה האחרונה »: להחזיק יד, להקשיב לשתיקה, ללוות נשימה שנחלשת. חברה שלא הייתה מפקידה בידי מכונות בלבד את ההכרעה על הרגע האחרון, אלא נושאת באחריות לנוכחות אנושית. כי טיפול בסוף החיים היה, בעיניי, תזכורת לכך שהחירות איננה נעלמת עם כוחו של הגוף: כל עוד נותרת בחירה, ולו זעירה, להסכים לעוד כפית, לבקש לראות מישהו, לקבל או לסרב לביקור, נותרת גם כבוד שיש להגן עליו.
ליד מיטתם של אלה שהלכו ונפרדו מן העולם, גיליתי שהמוות איננו רק סוף החיים, אלא הצורה האחרונה של הקשר. עדיין אפשר היה לאהוב את הנוטה למות, והוא עדיין היה יכול לאהוב. האהבה הזאת כבר לא הבטיחה עתיד; היא ריכזה בתוכה, ברגע אחד, נאמנות של חיים שלמים. האמפתיה הטיפולית ניזונה מאהבה כזאת: היא לא נמדדה במספר הפעולות הטכניות, אלא באיכות הנוכחות.
חתמתי את הטקסט הזה כעד. עד לרגעים שבהם הנשגב האנושי התגלה דווקא בפירוק, שבהם מבט, כף יד, נשימה אחת אמרו יותר מאלף נאומים. הטיפול הפליאטיבי היה עבורי מעשה של התנגדות רוחנית, מעשה אמונה בכבודו של האדם עד נשימתו האחרונה. ואם הייתי צריך לסכם את החוויה הזאת במילה אחת, הייתי אומר: נוכחות. נוכחות אמפתית, פגיעה, עיקשת, שהצילה את מה שעוד ניתן היה להציל, לא מן המוות, אלא מן השכחה.
© 2025 Rony Akrich כל הזכויות שמורות / / All rights reserved