« הדריידל » (ביידיש) או « הסביבון » (בעברית) הוא אולי המנהג המפורסם ביותר המזוהה עם חנוכה. לאורך הדורות ניסו רבנים שונים לקשור אותו בקשר מהותי לסיפור החג. ההסבר ה״תקני״ נשען על האותיות החרוטות על הסביבון: נ׳, ג׳, ה׳, ש׳. בתפוצות הן נקראות כראשי־תיבות של « נס גדול היה שם », ובישראל מופיעה במקום ש׳ האות פ, « נס גדול היה פה ».
אלא שכאשר עוקבים אחר המסלול ההיסטורי של המשחק, מתגלה שורש אחר, פחות « מושלם » מבחינה מדרשית, ויותר אירופי מבחינה תרבותית. אנתולוגיה אנציקלופדית על מועדי ישראל, ספר המועדים, מציינת שהמשחק נוצר ברומא או ביוון העתיקה, והגיע לאנגליה באמצעות חיילים או מתיישבים רומיים, דבר המסביר, בין השאר, את האותיות שהופיעו בגרסאות אנגליות רומיות (לטיניות): A לaufer לקחת מן הסיר, D ל depone להניח בקופה, N לnihil כלום, ו־ T לtotum לקחת הכול.
לפני « הדריידל » עומד ה »טוטון », סביבון עשוי עץ או חומרים אחרים (ולעתים גם שנהב), בנוי מקובייה שחודר אותה ציר. מסובבים אותו מעל לוח של מספרים או סימני הימור ומקווים שייעצר על התוצאה המבוקשת. המשחק מוכר כבר מן העת העתיקה הרומית, ושמו נגזר מן הלטינית totum (« הכול »), משום ששימש למשחקי מזל לפי עקרון המזכיר קוביות. כל אחת מן הפאות נשאה אות המציינת פעולה: A (accipe — “ »קבל »), D (da — « תן »), P (pone — « הנח »), ו־T (totum — « »הכול”, כלומר: קח את כל ההימור).
הטוטון נותר מפורסם גם בזכות הציור הידוע של שארדן, « הילד עם הטוטון ». לפי המסופר, הוא בחר במשחק הזה משום שהלהיב את הילד ששימש לו מודל; בתקווה, שהתבררה כמוצדקת, שהילד התזזיתי יירגע לרגע ויישאר שקט דיו כדי לצייר את דיוקנו.
רוב החוקרים נוטים להסכים ש »הדריידל » הוא גלגול של הגרסה האנגלית של הסביבון, שנקראה Teetotum. Oxford English Dictionary מציין שה־Teetotum מגיע כבר מתקופת יוון ורומא העתיקות, עובדה שהובילה אחדים להעלות השערה שאולי שימש אפילו בתקופה החשמונאית — ואחרים לומר: אם יש כאן קשר לחנוכה, הוא מתחיל כקשר דק מאוד, מאוחר, שנבנה לאט.
במאה ה־16 המשחק נעשה פופולרי באנגליה ובאירלנד. בשנת 1801 שונו האותיות והסימנים שעל הלוח כדי להפוך אותם לשיטת זיכרון נוחה יותר. בגרסאות מסוימות H סימנה « חצי », P « להניח/לשבת », N « כלום ». המשחק נעשה נפוץ במיוחד סביב חג המולד, ומשם התפשט לאזורים נוספים באירופה.
כאשר הגיע לגרמניה, השתנו האותיות שוב כדי להתאים לשפה המקומית: G = ganz (הכול), H = halb (חצי), N = nicht (כלום), S = stell ein (הנח/הכנס). גרמניה היא כנראה גם המקום שבו ילדים יהודים שמעו על המשחק ואימצו אותו, והפכו אותו לבידור של חופשה, בדומה למנהגים אחרים שנקלטו באירופה סביב חגים נוצריים והשתלבו, כך או אחרת, בתוך חגיגות חנוכה.
היהודים דוברי היידיש שינו את שם המשחק « לדריידל », מן המילה הגרמנית drehen », » להסתובב. אחר כך החליפו את האותיות הגרמניות באותיות עבריות מקבילות. המשמעות נשארה דומה, אבל הכתב התחלף: G נהפכה ל־ג׳ (גימ״ל, « הכול »), H ל־ה׳ (« חצי »), N ל־נ׳ (« כלום »), ו־S ל־ש׳ (« הנח/תן »). בשלב מאוחר יותר, בלי שנדע בדיוק מתי, נטענו האותיות במשמעות נוספת, יהודית במובהק: הן נקראו כראשי תיבות של « נס גדול היה שם ». בישראל נקרא המשחק “סביבון”, והאות ש׳ הוחלפה באות פ, « נס גדול היה פה ».
קריאה זו מצביעה על ניצחון המכבים על הסלווקים (הסורים יוונים) בערך בשנת 165 לפני הספירה, ועל חנוכת המקדש בירושלים. לפי סיפור חנוכה, נר התמיד דלק שמונה ימים בשמן שהיה מספיק ליום אחד בלבד.
מסורת עממית נוספת מספרת שכאשר היוונים אסרו לימוד תורה, ילדי יהודה « עבדו עליהם »: הם היו יושבים ולומדים תורה בעל פה, וכשמתקרבים חיילים, מסובבים סביבון כאילו מדובר במשחק תמים. כך, אם היו מחפשים תלמידי תורה כדי « לסלק » אותם, היו מוצאים כביכול רק « שחקנים » ומניחים להם. לא כולם מקבלים את הסיפור החמוד הזה כפשוטו. מספרים גם שבזמן שהקטנים משחקים בסביבון, המבוגרים עסקו בחידות, חרוזים, משחקי לשון ושעשועי מחשבה. אף השם מכבי (« הפטיש ») זכה לפרשנויות מאוחרות: כאילו הוא ראשי־תיבות של פסוק משמות ט״ו:י״א « מי כמוך באלים ה׳ » (גם אם הדבר כרוך בהחלפת אות), או שהוא נשען על אותיות מסוימות בשמות אברהם, יצחק, יעקב.
עם הזמן נעשה דבר ברור: צעצוע אירופי טיפוסי עבר תהליך של « יהוד », הועמס עליו משמעויות טקסטואליות, היסטוריות וסמליות. כך נטען כי האותיות נ׳, ג׳, ה׳, ש׳ מופיעות בצורות שונות בתנ״ך: כאנגרמה בבראשית מ״ו:כ״ח, שם « גושנה » נכתב ג׳־ש׳־נ׳־ה׳, או כרמז אקרוסטיכי אפשרי בתהילים ע״ד:ב׳: « זכור עדתך קנית קדם… » ועוד. יש שראו בארבע האותיות רמז לארבע מלכויות המאיימות על קיום ישראל, בדומה לארבע החיות בחלומות דניאל; אחרים ראו בהן ארבעה חלקים בנפש האדם שהאויב ביקש לשבור; ובמסורות קבליות, ארבעה תחומי־עולם.
גם עצם הסיבוב מזמין את הסמל: הסביבון מזכיר את היפוך מהלך האירועים כאשר קומץ לוחמי יהודה המכבי ניצח והפיל את צבאו הגדול של אנטיוכוס. ה״טבעי״ התהפך: החזקים נפלו ביד החלשים.
יש שחישבו את הגימטריה של ארבע האותיות וגילו שהן מגיעות לסכום 35בדיוק כמו משיח (משיח). מכאן התפתחה תפיסה: כשם שהאותיות שוות בגימטריה למשיח, כך המשיח מבית יהודה הוא שיוביל לשורת ניסים חדשים בישראל. באותה נשימה העירו ש־358 הוא גם ערך המילה נחש (נחש), הסמל ליצר רע ולרע עצמו: הסביבון מסתחרר כדי להפוך את הרע ולפתוח את עידן הגאולה והמלכות האלוהית. אף הביטוי « ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך » נקשר אף הוא לערך זה.
הרב צבי אלימלך מדינוב, מחבר הספר החסידי « בני יששכר », הציע פירוש מפורט נוסף: ארבע האותיות מייצגות ארבע מלכויות שניסו לעקור את ישראל, נ׳ לנבוכדנצר (בבל), ג׳ « לגוג » (יוון), ה׳ להמן (פרס), וש׳ לשעיר (רומא). פירוש אחר קישר את האותיות לחלקי האדם: נ׳ ל־נפש, ג׳ ל־גוף, ש׳ ל־שכל, ומעליהן ה׳ כ־הכול, מכלול תכונותיו של אדם.
ואולם, עם כל העושר הפרשני, כדאי לשמור על חוש היסטורי: רוב הפירושים הללו הם יצירות בדיעבד. משחק הדריידל, במקורו, לא נועד לחנוכה כלל; הוא שוחק בגרסאות שונות ובשפות שונות במשך מאות שנים. נראה שהוא נטמע בעיקר בתוך החוויה ההיסטורית האשכנזית (והוא כמעט נעדר מן המקורות הספרדיים), וגם בתוך העולם האשכנזי לא תמיד נתפס באותה צורה.
כאן מסתתרת האירוניה הדקה של ההיסטוריה היהודית: כדי לחגוג את חנוכה, חג שנושא את זיכרון הניצחון על הטמעה תרבותית, אנו משחקים במשחק שהוא עצמו דוגמה מאלפת של הטמעה תרבותית. ברור שיש מרחק עצום בין אימוץ משחק תמים לבין עבודת אלילים; אך האירוניה נשארת. ואולי זו אחת מתורותיו השקטות של הסביבון: ההיסטוריה מסתובבת, הסימנים מחליפים לשון, מנהגים נודדים, והשאלה האמיתית היא לא רק מה אימצנו, אלא מה עשינו עם מה שמסתובב לנו בין הידיים