« ויגש » איננה מילה ניטרלית. היא איננה רק תיאור של תנועה גופנית, אדם שמתקרב אל אדם, אלא פעולה מוסרית פוליטית: יציאה מן ההתחמקות אל עמידה מול סמכות, מול אמת, מול אחריות. מי שניגש מפסיק להסתתר מאחורי נסיבות, מפסיק להסתפק בהסברים, ומחליט להופיע כאדם נושא. בפרשת ויגש יהודה ניגש אל יוסף כשהוא נתפס כשליט מצרי, ככוח שאין לערער עליו, ובכל זאת הוא מדבר בשפה שאינה שפת פחד אלא שפת מחויבות. כאן הסיפור מפסיק להיות « דרמה משפחתית » והופך להיות רגע של לידה פוליטית: מעבר ממשפחה לעם. לא מעבר טכני ולא מעבר ביולוגי, אלא מעבר של יסוד: מאיזה חומר בנוי ה »ביחד » שלנו, אינטרס וחוזה, או אחווה וברית.
אפשר לקרוא את ראשית עלילת יוסף והאחים כסוג של ניסוי פוליטי מוקדם: מה קורה כאשר יחסים בין אחים נשענים על אינטרס ועל מאזן כוח. יוסף נתפס כאיום, על מעמד, על אהבת האב, על חלוקת הכבוד והעתיד. כאשר אח הופך לאיום, הוא חדל להיות אח והופך למתחרה. « הפתרון » שנבחר אז, סילוק האיום, דומה למה שהובס היה מכנה מהלך של הישרדות בתוך עולם של חשד: כשאין אמון ואין שפה של אחריות, היחסים מתארגנים סביב פחד וסכנה. האחים מייצרים יציבות רגעית באמצעות אלימות והעלמה, ולאחר מכן מייצרים יציבות מתמשכת באמצעות שקר, מעין « חוזה שתיקה » פנימי שמחזיק את המבנה המשפחתי מבחוץ, אך משאיר אותו מפורק מבפנים. זהו סדר מינימלי, לא ברית.
כאן נכנס הציר הראשון: אינטרס וחוזה בתוך העלילה. במסורות פוליטיות מודרניות רבות, החל מתומאס הובס וכלה בתפיסות חוזיות מודרניות יותר כמו אצל ג’ון רולס, החברה מתוארת כהסדר: יחידים מסכימים על כללים כדי להבטיח יציבות, ביטחון והוגנות. ההסדר הזה יכול להיות הגיוני ואף הכרחי; הוא מגן מפני כאוס וממתן אלימות. אך הסיפור של האחים מדגים את גבולו של הסדר כאשר הוא אינו נשען על תיקון אלא על תועלת ועל הסתרה. « החוזה » המשפחתי הלא כתוב שלהם, לשתוק, להמשיך, להעמיד פנים, מתפקד שנים. ואז מגיע משבר חדש: הרעב. לפתע כל המבנה נבחן בתנאי לחץ, ובתנאי לחץ חוזה שתיקה אינו מייצר נאמנות אלא פאניקה. האחים יורדים למצרים מתוך צורך, מתנהלים בשפת עסקה, והמערכת כולה פועלת כאילו הכול ניתן לקנייה ולסידור: אוכל, חירות, כבוד, ואפילו אנשים.
הנה הסכנה: כאשר « יחד » בנוי על אינטרס, הוא מחזיק כל עוד האינטרס ברור. אבל ברגע שהאינטרס מתנגש עם טראומה, עם אשמה, עם שבר פנימי, כללים לבדם אינם מספיקים. גם צדק הוגן בסגנון ג’ון רולס, שמבקש לנסח תנאים הוגנים לחיים משותפים, מניח בדרך כלל שהצדדים מקבלים את המשחק ומוכנים להישאר בו. אך מה מחזיק אנשים בתוך המשחק כשהוא נעשה כואב? מה גורם למישהו לבחור במחיר אישי כדי שהמסגרת לא תקרוס? כאן נכנסת האחווה. בלי אחווה, החוזה הופך לארכיטקטורה ריקה: חוק בלי רוח, הסדר בלי נאמנות.
מכאן הציר השני: אחווה והכרה. יהודה ניגש, ובתנועה הזאת הוא עושה דבר שאינטרס אינו יודע לעשות: הוא מציע את עצמו תחת בנימין. לא פיצוי, לא תמרון, לא « עסקה משופרת », אלא ערבות. אריסטו היה אומר כאן שהפוליטיקה איננה רק ניהול אינטרסים, אלא מרחב שבו מתעצבות מידות: אומץ, צדק, אחריות, מתינות. יהודה מבצע מעבר ממנגנון הישרדותי של שבט אל מידה של אחריות: הוא מפסיק לראות באחיו פריט במשוואה ומתחיל לראות בו אדם שהיעלמותו תחריב עולם. זהו בדיוק ההבדל בין ציבור לבין עם: ציבור מחובר באמצעות תועלות; עם מחובר באמצעות אחריות.
גאורג וילהלם פרידריך הגל מעניק לנו מושג חד להבנת המהלך הזה: הכרה. אדם נעשה « אני » במפגש עם « אתה », וההכרה יכולה להיות אינסטרומנטלית או קיומית. עד כאן, האחים הכירו זה בזה בעיקר דרך משטר של תחרות: מי קרוב לאב, מי חשוב, מי מסכן את האחר. ההכרה הזאת הופכת את האחר לאובייקט. יהודה, בנקודת ויגש, מבצע הכרה מסוג אחר: הוא מכיר בבנימין כסובייקט שאינו ניתן להמרה. כאן האחווה אינה « אהבה » במובן הרומנטי, אלא שינוי של דקדוק היחסים: האחר איננו אמצעי אלא תביעה. ובאותה נשימה הוא מכיר גם ביעקב ובפגיעותו, כלומר מבין שהברית איננה רק בין יחידים אלא בין דורות, בין בית, בין עבר לעתיד. זו אחווה שמולידה זמן ארוך.
עתה מגיע הציר השלישי: אחווה כתנאי למחלוקת לא אלימה. כי אם יהודה מסמן את הופעת הערבות, יוסף מסמן את גבול הכוח. יוסף, ברגע ההתוודעות, מחזיק את האפשרות להפוך את האמת לנשק. כאן נבחנת החברה בשאלה שעמוקה אף מן שאלת « מי צודק »: מה עושה מי שיש בידו כוח כאשר הוא פוגש את מי שפגע בו? שארל-לואי מונטסקייה לימד שהכוח חייב להיעצר, שאם אין ריסון הוא הופך לעריצות. אך לפעמים אין כאן מוסדות שירסנו; יש רק אדם עצמו. יוסף בוחר בריסון עצמי: הוא מסרב להמיר אמת בנקמה. זו תנועת יסוד של פוליטיקה מתוקנת: אמת שאינה השפלה, צדק שאינו שיכרון כוח.
אלכסיס דה טוקוויל, שראה כיצד דמוקרטיות מתקיימות לא רק על חוק אלא על « הרגלי לב » ועל תרבות אזרחית, היה אומר כאן: חברה מחזיקה כאשר לאנשים יש דפוסי שייכות שמונעים מהם להפוך כל מחלוקת למלחמת מחנות. אחווה היא דפוס כזה. היא מאפשרת לעימות להישאר בתוך מסגרת נאמנות. גם יורגן הברמאס, בתפיסתו את המרחב הציבורי והשיח, מניח שאפשר לנהל ויכוח בתוך כללים של תבונה וכבוד. אבל הכללים הללו זקוקים לתשתית: הכרה שהאחר הוא בן-ברית במרחב המשותף, גם כשהוא אשם, גם כשהוא מכאיב, גם כשהוא נושא על גבו עבר שאי אפשר למחוק. יוסף, בפועל, יוצר את האפשרות לשיח עתידי: הוא אומר אמת, אבל אינו גוזר עליה גזר דין של פירוק.
אפשר להביא כאן גם את ג’ון סטיוארט מיל שמדגיש את חשיבות המחלוקת לחיפוש האמת ולחירות, בתנאי שהמחלוקת אינה הופכת להכחדת היריב. יוסף מאפשר מצב שבו האחים יכולים לשאת את האמת על עצמם מבלי להידחף מיד למנגנון של השמדה הדדית. הוא פותח פתח לתיקון, לא לתמימות, לא לשכחה, אלא לעתיד שאינו כבול לנקמה.
וכך נוצרת המשמעות הגדולה של ויגש: המשפחה מפסיקה להיות קואליציה של אינטרסים ומתחילה להיות יסוד של ברית. אינטרס וחוזה יכולים לייצר סדר; הם מתקשים לייצר תיקון. אחווה והכרה יוצרות זהות משותפת שאינה תלויה בכדאיות. ואחווה, במובנה הפוליטי העמוק, היא תנאי לכך שמחלוקת לא תדרדר לאלימות, משום שהיא נותנת לכוח גבול פנימי ולמילים מקום לשאת את האמת בלי להפוך אותה לנשק.
לכן « בלי תיקון בין אחים אין היסטוריה עברית » איננו משפט מוסרי בלבד; הוא משפט פוליטי קיומי. עם אינו נולד מן האידאולוגיה, ואף לא מן הפחד. הוא נולד מן היכולת להקים « אנחנו » שאינו מתפרק כאשר מתברר שהעבר היה מלוכלך. ויגש מלמדת שהברית מתחילה במקום שבו אדם ניגש, נושא, ומרסן כוח, ואז, ורק אז, אפשר לרדת למצרים לא כציבור רעב בלבד, אלא כקהילה שיש לה סיכוי להחזיק יחד גם את הקושי.
© 2025 Rony Akrich כל הזכויות שמורות
ביבליוגרפיה:
תומס הובס: לווייתן ועל האזרח
ג׳ון רולס: תאוריה של צדק וליברליזם פוליטי
אריסטו: פוליטיקה ואתיקה לניקומאכוס
ג.ו.פ. הגל :פנומנולוגיה של הרוח ועקרונות הפילוסופיה של המשפט / קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט
מונטסקייה: רוח החוקים
אלכסיס דה־טוקוויל: הדמוקרטיה באמריקה
יורגן הברמאס: המרחב הציבורי: שינוי מבני במרחב הציבורי ותאוריה של פעולה תקשורתית ועובדתיות ותוקף: תרומות לתאוריה של משפט ודמוקרטיה / בין עובדות לנורמות
ג׳ון סטיוארט מיל: על החירות ועיונים/שיקולים על ממשל ייצוגי