פריז, שנות השבעים: אני חוזר אליהן כמו אל סרט ישן, קצת שרוט, אבל דווקא בגלל הרעד הקל שבו, היפה. אור צהבהב על המדרכות, ניאונים עייפים שמבטיחים יותר משהם מאירים, והרגשה שהעיר לא הייתה רק תפאורה לחיים, אלא טקס חניכה. היינו שייכים ל »שלושים השנים המפוארות », השנים ה »משוגעות » של עשורי החמישים-שישים-שבעים, לא כילדים מפונקים אלא כילדים שנישאים על כתפיים. נשאנו בתוכנו ודאות נדירה: מחר יהיה משמעותי יותר מאתמול. העולם, גם כשהיה מתוח, נראה כבעל עצמות, כבעל שלד. היו מקצועות אמיתיים בידיים, תחנות רכבת מלאות אדם, אתרי בנייה, ותרבות שאפשר, היה, לגעת בה בלי תיווך. אפילו הסמכות, שעליה התקוממנו, עמדה שם כקיר, כי מול קיר כזה אתה לומד לגדול. לכן כשאנחנו מדברים על השנים ההן, אנחנו לא מדברים רק על « איך זה נראה »; אנחנו מדברים על תנופה, על דחף, על תנועה פנימית.
קודם גיל ההתבגרות, אחר כך הנעורים, שתי עונות שנכנסות זו בזו: האחת מתוחה, השנייה בוערת. לא היה לנו « מסלול », הייתה לנו תחושת חובה: לחיות מהר, לחיות חזק, ובעיקר לא להסכים להיכלא בתוך חיים פושרים. היו אחר-הצהריים של מריחה, של שוטטות, מקומות מעבר שהפכו לממלכות: אולמות משחקים, בתי קפה, פינות רחוב שבהן למדת איך עומדים, איך שותקים, איך מדברים בקול גדול, איך צוחקים כאילו שום דבר לא יכול לפגוע. ה »פינבול » נקש כמו מלחמה קטנה ושמחה. שיגרנו את הכדור כאילו אנחנו משגרים את חיינו: בזעם, בגאווה, בעקשנות של ילד שמסרב להתרסק. כל צלצול, כל הבהוב, כל « טילט » היה שיעור קטן: אתה לא שולט בהכול, אבל אתה מתעקש. וה »סנוקר » היה בית ספר אחר: איטי יותר, תיאטרלי יותר. התכופפנו מעל השטיח הירוק כמו שמתכופפים אל העתיד, עושים כאילו אנחנו יודעים. חישבנו, כיוונו, החטאנו, התחלנו מחדש, ועשינו לעצמנו פרצוף של גבר, בזמן שעוד היינו בעיקר רעבים, בעיקר חסרי סבלנות.
עוד לפני שהלילה נהיה טריטוריה, היו « בתי ספר » אחרים, פשוטים יותר ומכריעים יותר מכל שיעור בכיתה: ה »baby-foot », למשל, דיפלומטיה של דפנות ומלחמת עצבים. ארבעה מוטות, ידיות שחוקות, שחקנים ממתכת, ומהירות שמלמדת אותך אסטרטגיה בגיל חמש עשרה. זה חבט יבש, זה קילל, זה צחק, זה היכה באגרוף על הקופסה כאילו כבוד העולם מוכרע בבעיטה לפינה העליונה. ב » »baby-foot היה משהו נדיר: אחווה ופסק דין באותה נשימה. ניצחת כדי להרגיש שאתה קיים. הפסדת כדי ללמוד להחזיק את המכה בפנים בלי להישבר.
ומאחור תמיד עמד ה »ג’וקבוקס ,(Jukebox) » מזבח קטן של אש. היית משחיל מטבע כאילו אתה מפקיד את גורלך בידי מכונה, והיא הייתה פולטת המנונים, פזמונים, רעמים. הייתה בוחר שיר כמו שבוחרים מצב רוח: מסכה, תנוחה, תפקיד. הניאונים רעדו, הסאונד התעבה, ובית הקפה נעשה פתאום לקולנוע זעיר: שיחקנו את הקשוחים, שיחקנו את החופשיים, שיחקנו את « הגברים », כשבעצם היינו לבבות דקים, לא מוגנים. ולפעמים שיר היה נוחת עליך כמו סטירה רכה, סודק את הדמות ומזכיר שמתחת למגפיים ולפוזות יש שבריריות שמחכה רק למבט אחד, נכון.
והיו הטקסים הקטנים שהפכו למולדת: « קרוק־מסייה » (Croque-Monsieur) שנבלע בעמידה, חם מדי, שורף את החך ונותן הרגשה של חיים אמיתיים; « דיאבולו־מנטה » ((Diabolo-Menthe ירוק וחצוף, מתוק כמו הבטחה. שתינו את זה יחד, בחבורה, משוכנעים שכבר אנחנו « מישהו », או לפחות מסרבים להיות סתם עוד אחד. המגפיים היכו במדרכה כמו חתימה. הן אמרו: אני עומד, אני לא מתקפל, גם כשבפנים הכול רועד.
כי בפנים באמת הכול רעד. במיוחד החיזור. החיזור היה הרומן שלנו. העמדנו פנים שאנחנו בטוחים, ופחדנו להיות. התקדמנו במבטים, בשתיקות, בשלוש משפטים חצי למודים, ובאומץ שמתקפל באמצע. חיוך אחד יכול היה להרים אותך לשבוע. דחייה אחת הייתה יכולה לגרום לך להרגיש שכל פריז מעונן וירד עליך גשם. המצאנו אגדות כדי « לשמור על כבוד », צחקנו חזק מדי כדי שלא יראו את הפצע, ובכל זאת ניסינו שוב למחרת, כי בגיל הזה התקווה עקשנית ממש.
אז חיפשנו בריחות: קודם כל « מסיבות הפתעה ». דירה של מישהו, סלון שנדחק אל הקירות, כוסות לא תואמות, כמה בקבוקים, פטיפון או מערכת שצורחת חזק מדי, והדריכות המתוקה: מי יגיע? מי ירקוד? מי יעז לגשת למי? המבוגרים היו בחוץ, ואנחנו בפנים, ממציאים רפובליקה מחתרתית קטנה של מוזיקה, צחוקים גבוהים מדי, שתיקות ארוכות מדי, מבטים שחוצים ומצילים. ואחר כך בא זמן ה »Boom », מסודר יותר, טקסי יותר: תאריך, הזמנות, חרדת הבגד, הצגת העצמי. התכוננו לזה כמו למבחן וכמו לחג. נכנסנו כחבורה, התפזרנו ברסיסים, הקפנו את הבנות כמו אש שאתה גם פוחד ממנה וגם נמשך אליה. ואז, בתוך הרעש, הגיע הרגע שאיש לא העז לבזות: כשהמוזיקה האטה ונשפכה ל »slow ». זו הייתה דקת האמת שלנו. מי יתקרב? מי יושיט יד? מי יאמר בלי מילים: « רוצה לרקוד »? ומי שנשאר נשען על הקיר, עם אדישות מזויפת, הרגיש בחזהו אותו רעב שיש בהפגנה: לא להישאר בחוץ.
ובאותו זמן ממש, באותו שבוע, לפעמים באותו יום, הייתה גם הרחוב: פעילות, הפגנות, « שביתות ישיבה », עלונים מקומטים בתחתית הכיס. לכעס היה מקום משלו, ואפילו יופי משלו, ומוזיקה משלו. צעקנו סיסמאות כמו שרים פזמונים. למצעד היה קצב: עליות, שקטים, האצות פתאומיות. הלכנו צפופים, נישאים בחום הקולקטיבי, מאמינים שההיסטוריה עוד יכולה לזוז בזכות צעדים וקולות. לא הבנו הכול, אבל רצינו להיות שם, בתוך עבות העולם. ואם כבר לטעות, אז לטעות בעמידה.
הרובע הלטינית היה האוניברסיטה המחתרתית שלנו. מרתפים וחדרים מעושנים שהייתה יורד אליהם כמו אל סוד. העשן היה תקרה. השולחנות צפופים, הכוסות עמומות, הוויכוחים בוערים. שם פגשת « הפילוסופים »: לפעמים מרצה, לפעמים רוח חופשית, לפעמים אלמוני שמשפט אחד שלו פותח לך את הראש. דיברנו על סארטר, על מרקס, על קאמי, על ניטשה; ציטטנו, אלתרנו, העמדנו פנים שקראנו, ובתוך כל הדיבור הזה, לפעמים, פרצה אמת של אור: שאלה אחת, פשוטה ואכזרית, שהכריחה אותך לגדול. מהו אדם חופשי? מה הם חיים צודקים? מה עושים עם הכעס?
ובערבים ההם היו גם קולות ששימשו לנו מצפן: הזמרים בעלי תוכן, כמו, « ליאו פרה » ((Léo Ferré, המרד שהפך לשירה, אש שחורה, אנרכיה שלא מתנצלת. « פרה » שר כמו שזורקים אבן אל חלון של שקרים, ויש שירים שהשאירו אותך אילם, כאילו חתמו פסק דין על נעוריך. ו »ז’ורז’ ברסנס » ((Georges Brassens מן הצד האחר, חירות שמחייכת, חוצפה שקטה, מוסר דרך לעג. הוא לימד אותך שאפשר להיות מורד בלי לצרוח, שאפשר להפיל את המכובדים לכאורה בעזרת גיטרה ומשפט אחד מדויק. ומסביבם, ג’אק ברל, ברברה, ז’ורז’ מוסטקי, ג’וליאט גרקו, סרג’ רג׳יאני… ספרייה חיה, חינוך רגשי ופוליטי, מילים שנתנו לך שלד פנימי.
המשך ביום ראשון…
© 2026 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved