בשעה שבה המערב מתיש את עצמו בספקות ובמשפטי מוסר אינסופיים, ובשעה שסין מתקדמת בכוח קר, סבלני ומאורגן, ישראל ניצבת בפני שאלה החורגת בהרבה מן הדיפלומטיה. זה אינו רק עניין של חוזים, טכנולוגיות או בריתות; זו בחינה של זהות. באיזה עולם תודעה אנו רוצים לנשום? לאילו קטגוריות אנו מסכימים להיות כפופים: לאלו של מערב השופט אותנו בעודו שופט את עצמו, או לאלו של מזרח שאינו שופט אותנו, אך עלול לבלוע אותנו? הבחירה האמיתית איננה בין וושינגטון לבייג׳ינג: היא בין תלות שכלית, החלפת מחנך בלי להפסיק להיות תלמיד, לבין ריבונות מחשבתית, חזרה להיות סובייקט עברי המסוגל לשוחח עם כל הציביליזציות בלי להתמוסס בתוך אף אחת מהן.
הבחירה של ישראל בין מערב שוקע לסין העולה בהתמדה איננה מצטמצמת לשאלת בריתות צבאיות או חוזים מסחריים. היא מציבה שאלה רדיקלית יותר: בתוך איזה יקום מחשבה ישראל מוכנה לתת לאחרים להגדיר אותה? ממי, היום, אנו מסכימים להיות תלמידים, חייבים, נשפטים, מחקים? כל עוד התשובה כלואה בעימות הישיר עם אירופה, תליינינו של אתמול ושופטינו של היום, שקיעת המערב נחווית כאסון אינטימי, כאילו גורלנו שלנו מתמוטט יחד עם בירות שהקסימו אותנו, השפילו, קיבלו, ולבסוף גזרו עלינו דין. אבל העולם שינה את מרכז הכובד שלו: סין עולה, הודו מתקרבת, אסיה נעשית למעבדה של כוח ושל משמעות. והשאלה פשוטה, כמעט אכזרית: האם ישראל רוצה להישאר שבר של מערב שהועתק אל הלבנט, או שהיא מעזה לחשוב על עצמה כסובייקט עברי מול מכלול הציביליזציות החיות?
צריך להכיר בעובדה שממעטים להודות בה: היהדות, כפי שעוצבה לאורך גלות ארוכה, התעלמה במידה רבה מן העולמות הללו. התודעה היהודית התגבשה על במה מוגדרת: הים התיכון, אירופה, המזרח הקרוב, מעט צפון אפריקה. הטקסטים שלנו נכתבו בצל רומא, ביזנטיון, הכנסייה, ואחר כך בצל האסלאם והמלכויות הנוצריות. המפה הסמלית שלנו סבבה סביב דמויות מעטות: ישראל, אדום, ישמעאל, בבל. בתוך התסריט הזה, המלומד הקונפוציאני וחכם « בנארס » לא קיבלו תפקיד. הם החליקו אל שוליו הלבנים של העולם: אזור אילם של האנושות שלא נכנס אל סיפורנו.
הגלות לא סייעה. תחת מצור, כמיעוט, תחת פיקוח, השקיעה היהדות הגלותית את כוחה בהישרדות, בהלכה, בפולמוס, בהגנה עצמית אינטלקטואלית. השבנו להאשמות הנוצריות, התווכחנו עם האסלאם, הסתגלנו לגזרות, ניהלנו משא ומתן עם שליטים. מי, בתוך הקשר כזה, יכול היה לפנות אל ה »אופנישדות » (חלק מכתבי הקודש ההינדיים), אל ה״דאו דה ג׳ינג״ או אל ״מאמרות קונפוציוס״? יהודי אירופה לא היה לו זמן ולא מרחב לחשוב על עצמו כבן שיח של אסיה רחוקה; הוא היה עסוק מדי בלא להיעלם בתוך פרעות, המרות כפויות, גירושים וגטאות. וכאשר הגיעה המודרנה, היא לא הרחיבה מאליה את האופק: היא צמצמה אותו פעם אחרונה אל אירופה, אמנציפציה, אזרחות, סוציאליזם, התבוללות, אנטישמיות, ציונות. סין והודו נשארו צלליות. הפנמנו את המבט האירופי: העולם « שחשוב » משתרע מלונדון עד מוסקבה; כל השאר הוא רק תפאורה.
לקוצר הראייה הזה יש תוצאה היום: כאשר המערב שוקע, יהדות שלא למדה לחשוב אלא מולו מרגישה שהיא שוקעת יחד אתו. היא נבהלת, נאחזת באוניברסיטאות, בבתי משפט, בארגונים בינלאומיים, בשפה המוסרית המערבית, כמי שנאחז במקלטים סמליים אחרונים. היא לא למדה לדבר עם מרכזים אחרים של העולם, ולא לעמוד זקופה מול חכמים שמעולם לא שרפו את בתי הכנסת שלנו ולא חתמו על צווי גירוש, אך הם מעצבים עתה את גורל הפלנטה. מכאן חשיבות המפגש עם סין: לא כעוד אופנה “אוריינטליסטית”, אלא כבחינה של יחס אחר אל המציאות.
כי סין איננה רק עוצמה כלכלית או צבאית; היא יקום תודעתי שבו מדברים כבר אלפי שנים על סדר, טקסים, הרמוניה, « מנדט השמים ». בהתייצבות מולה, המחשבה העברית חדלה להיות רק אלטרנטיבה לנצרות או שריד של אירופה מקראית; היא חוזרת להיות קול ייחודי בתוך מקהלה של ציביליזציות שבה נקבעים מחדש כללי המשחק.
הניגוד חד. העבריות חיה משברים ומפנים: יציאת מצרים, מתן תורה, חורבן, גלות, שיבה. הזמן בה נחתך בפריצות: קריאה, דין, הקמה, הבטחה. הנביא מופיע כדי לומר לא לעוול, לא לאלילים, לא ל »נורמליות » של אימפריות. סין, לעומת זאת, חושבת במונחים של המשכיות והתאמות: תיקון התנהגויות, ייצוב יחסים, הרמוניזציה של העיר. במקום שבו העברי שובר סדר בלתי צודק, החכם הסיני מבקש להשיב את ההסכמה שנפגעה. האחד מכניס דיסוננס; האחר משיב איזון.
העימות הזה הוא מראה: הוא חושף את הממד הטרגי של הייעוד העברי, אותה אי-יכולת להתמקם לנצח בתוך פשרה, אותה מילה שמטרידה אימפריות ומפריעה לתמימות דעים. אך הוא גם חושף חולשה אפשרית: קושי לחשוב משך, רצף, צורות תרבות. אנו יודעים לזעוק אל המלך: « אתה האיש! », כמו נתן מול דוד. האם אנו יודעים, באותה עדינות, לטוות הרגלים, מחוות, דרכי דיבור, כל מה שמרכיב חברה שאינה מצטמצמת לחוק ולעבירה, אלא מתארגנת כתרבות אזרחית משותפת?
כאן שאלת הטקסים נעשית מרכזית. בקונפוציאניזם הטקסים אינם קישוט: הם משייפים אלימות, עושים את האנושי ראוי למגורים, ומכוננים פוליטיקה של היומיום. לעבריות יש מצוות, ברכות, מנהגים; אך לעיתים כלאנו אותם רק בתוך משטר הציווי, ושכחנו את כוחם לעצב ציביליזציה. במקום שבו סין עלולה להפוך טקסים לציות ריק, אנו עלולים להפוך את החוק למערכת סגורה שאינה תמיד רגישה לאיכות היחסים. מכאן השאלה הקשה: האם הפרקטיקות שלנו עדיין מייצרות אנשים צודקים ורכים, או רק קבוצות נפרדות ועצבניות? האם הן בונות אנושיות, או רק זהות?
גם המחשבה על כוח ושלטון יכולה להיטלטל. בסין, השליט לגיטימי כל עוד הוא מקיים סדר בר-קיימא; כאשר השחיתות מתפשטת והעם סובל, מדברים על נסיגת « המנדט ». ישראל מכירה את דמות הנביא מול המלך: השלטון נשפט על ידי חוק שאינו נטמע בסיבת המדינה. מול המודל הסיני, הקול העברי יכול להרוויח תחושת זמן ארוך, קריאה של סימני משבר שקטים, זהירות פוליטית, בלי לוותר על הרדיקליות שלו. האתגר: לחבר ביקורת נבואית עם יציבות ממשית, למשול בלי לבגוד, אך גם בלי היסטריה ובלי אי-יציבות מתמדת.
במפגש הזה כל צד מגלה את עודפיו. כאשר ההרמוניה נדחפת לקצה, היא עלולה להפוך לקונפורמיזם חונק: הקרבת האמת לטובת « בלי גלים ». וכאשר התשוקה העברית לאמת נדחפת לקצה, היא עלולה להפוך למלחמת אחים מילולית: אי-יכולת לשאת אי-שלמות, פירוק כל סדר בשם אידיאל שלא מתגשם. בין הרמוניה בלי אמת לאמת בלי סבלנות, יש דרך: לשמור על אומץ הקרע, אך ללמוד את אמנות הרצף; להחזיק בביקורת, אך לצרף לה פדגוגיה של משך ושל צורה.
וכאן חוזרת שאלת הבחירה של ישראל. המערב שוקע גם משום שהוא מטיל ספק בעצמו: הוא הופך את עברו למשפט קבוע, מדבר על ערכים אוניברסליים ובו בזמן מוסר את גבולותיו ומוסדותיו לכוחות שאינם שותפים למורשתו ולכלליו. הוא מקדש קורבנות חדשים, מסמן אשמים חדשים, וישראל נעשית אשמה ברגע שהיא מעזה להיות ריבונית. סין, לעומת זאת, אינה מתנצלת על קיומה; היא מתקדמת, משקיעה, מחשבת, מארגנת עולם שבו שפת הזכויות מתפוגגת לא פעם בפני שפת הזרמים, התשתיות והתלויות.
לומר שישראל « תצטרך לבחור » אין פירושו להחליף את וושינגטון בבייג׳ינג או את האנגלית במנדרינית. פירושו להפסיק להגדיר את עצמנו רק מול תלייני אירופה או מול שופטי המערב, ולהתייצב גם מול חכמים אחרים, מרכזים אחרים, אדריכליות אחרות של העולם. עתידנו אינו צריך להיות הסתגלות לשקיעת המערב או הצטרפות אופורטוניסטית לעוצמה הסינית, אלא חידוש של הייעוד העברי: לחבר ארץ ושמים, צדק וכוח, נבואה ופוליטיקה, זיכרון ועתיד. להפסיק לבקש מאירופה רשות להתקיים. ולסרב להיות עבור סין רק « מרכז חדשנות » או קלף במשחק מול אמריקה.
הבחירה של ישראל היא פחות דיפלומטית ויותר אונטולוגית: להחליף אדון, או להפסיק לחפש אדונים. לחזור להיות מה ששמנו נושא מראשיתו: עם הנאבק עם אלוהים ועם אנשים, מקום של עימות צלול מול כל האימפריות, מעבדה שברירית שבה מנסים לחבר ריבונות וצדק, ייחוד ואחריות. רק במחיר הזה תוכל ישראל לשוחח עם מערב המתעייף, עם סין העולה ועם הודו המהרהרת, בלי להפוך למושבה רוחנית של האחד או לכלי משחק אסטרטגי של האחר. לא בן-ערובה של ההיסטוריות של אחרים, אלא מוקד של היסטוריה עבור האנושות כולה.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות