אני כותב לכם בשמי, ואני כותב אליכם, לא כדי לרכך אתכם, לא כדי לבקש מקום בלוח הזמנים שלכם, ועוד פחות כדי לקבץ נדבות של ידידות או אהבה. אני כותב לכם מפני שלפעמים חייבים לקרוא לדבר בשמו, ולקרוא לו בשם חד מספיק כדי שהמצפון יפסיק לשקר לעצמו. הטקסט הזה איננו תחנון. זו התראה של צלילות.
אני פותח במשפט עממי: « הנעדרים תמיד אשמים ». אפשר להשאיר אותו ברמת פתגם. אבל אני לוקח אותו ברצינות, מפני שהוא אומר אמת חדה: נוכחות איננה פרט טכני, היא אחריות. רק מי שנמצא בתוך המציאות עושה היסטוריה. מי שנחשף. מי שמוכן לשאת משך. מי שמוכן למילה, לא כרעש, אלא כהתחייבות. הנעדר « אשם » מפני שהוא בורח מן הממשי, הוא מסרב לסיכון הפשוט של להיות שם, של להחזיק, של להשיב. הוא חולף, נוגע לא נוגע, מתחמק, וקורא לזה « חיים ».
אבל אתם ואני חיים בתקופה ששיכללה את אמנות ההיעדר בלי להודות בכך, את אמנות הבריחה בלי לבטא אותה. תקופה שהמציאה תחבולה מסוכנת יותר מהיעדרות גלוית לב, נוכחות מדומה. היא מעניקה לכם תחושה שאתם « שם » בכל מקום, בכל רגע, באמצעות סימנים. היא הופכת אתכם לזמינים, נגישים, « מגיבים ». היא גורמת לכם לחשוב שזה מספיק. אבל זו לא נוכחות, זו שידור. זו לא מערכת יחסים, זו זרימה.
אנחנו בעידן ה »עכשוויות », ריבונות הרגע. העולם מצטמצם ל »עכשיו », וה »עכשיו » מצטמצם לרפלקס. צריך לענות מהר. צריך להגיב מיד. צריך לתת סימן באופן מיידי, כאילו עצם הקיום תלוי בהתראה. זה נראה כמו מודרניות בוגרת, אבל זה אינפנטיליזם, לא ילדות חיה, אלא ילדות קפריזית, זו שרוצה הכול בלי משך, הכול בלי מאמץ, הכול בלי מחיר. אתם רוצים קשר, אבל מסרבים לנוכחות. אתם רוצים את הרווח המוסרי של הקשר, אבל מסרבים לשלם את מחירו. והמחיר פשוט: זמן שמעניקים, מילה שמקיימים, מחויבות שמסכימה לרציפות.
אני לא מדבר כאן על « נימוס » או « נחמדות ». אני מדבר על תופעה עמוקה יותר: הצרכנות חדלה לצרוך רק חפצים, היא צורכת את האדם. היא טורפת את תשומת הלב, מפרקת את הזמן, מפזרת את הנפש. היא מרגילה אתכם לחיות בפירורים. היא מאמנת אתכם להעדיף מהיר על אמיתי, יעיל על עמוק, סימן על משמעות. ואז היא נותנת לכם שפה שמתאימה לה: קיצורים, שברים, תמונות קטנות, מונפשות או לא מונפשות, שאמורות « לסמן » רגש, עלבון, « משהו ». אתם שולחים אימוג’י וחושבים שדיברתם. אתם שולחים « מה נשמע » וחושבים שנפגשתם. אתם כותבים שתי מילים ומעניקים לעצמכם אשליה שהייתם נוכחים.
אני אומר לכם זאת חזיתית: המילה איננה שם עוד. וכשהמילה נסוגה, הנוכחות נסוגה איתה. נשאר עולם של סימנים: רסיסי רגש, ניצוצות של קשר, הופעות קצרות שאין בהן שום משך. אתם קוראים לזה « תקשורת ». אבל תקשורת במובן האנושי דורשת רציפות, הקשבה, דקויות, אפשרות למחלוקת, מאמץ לומר ולחזור ולדייק. לעומת זאת, המסר המהיר מגן: הוא מאפשר להיות « בסדר » בלי להיות אמיתי, להיות « בקשר » בלי להתחייב, להשיב בלי להעניק את עצמכם.
כאן « מקס וובר » נעשה עד נורא: הרציונליזציה איננה רק תופעה חברתית, היא מחלחלת אל האינטימי. בסוף מנהלים את החיים כמו תיק, ומנהלים את הזולת כמו « איש קשר ». היומן נעשה לתיאולוגיה סמויה: הוא מחליט מה ראוי לזמן ומה לא. ובתוך הלוגיקה הזו, הנוכחות יקרה מדי. המילה ארוכה מדי. המפגש מסוכן מדי. ואז אתם בוחרים בתחליף: סימן במקום התחייבות.
ואל תגידו לי שזה « רק כלי ». כי הכלי כופה עולם. « ז’אק אלול » הראה: הטכניקה אינה ניטרלית, היא מערכת סלקציה. היא בוחרת במהיר, ביעיל, בשכפולי. היא מסלקת את האיטי, את המפורט, את העמוק. והקשר האנושי, בדיוק, זקוק לאיטי. זקוק למפורט. זקוק למה שהתקופה מכנה « לא יעיל »: תשומת לב, נוכחות, מילה שלמה. כשאתם מחליפים את זה בוואטסאפ וב־ SMS, אינכם בוחרים רק אמצעי, אתם מאמצים צורת חיים. אתם מאמצים קצב, דקדוק, מטפיזיקה: הרעיון שאפשר להיות נוכחים בלי להיות שם.
וכל זה נטמע בתוך בימוי מתמיד. « גי דבור » קרא לזה « הראווה »: לא רק התמונה, אלא החלפת החוויה בייצוג. היום גם היחסים עצמם נעשים ראווה: מציגים אותם, מסמנים אותם, מוכיחים אותם. שולחים סימן כדי להראות שלא שכחנו. « מגיבים » כדי לשמור על מצפון נקי. מציגים קרבה ומתחמקים מן המפגש. הקשר נעשה דקורציה: מראים אותו, לא חיים אותו. מציגים אותו, לא נושאים אותו. ובסוף, הקשר אפילו לא צריך להתקיים, די שהוא יסומן.
אני יודע מה תאמרו: « אנחנו עייפים ». כן. וזה לא פרט שולי. « ביונג־צ’ול האן » צדק כשהוא מדבר על « חברת העייפות »: אתם מוצפים, מגורים, מפוזרים. אתם מחפשים יחסים בעוצמה נמוכה, כי אין לכם עוד כוח לעומק. אתם מעדיפים מיקרו קשר, כי קשר ממשי דורש. אתם מעדיפים תגובה, כי שיחה מחייבת. אבל אני משיב לכם כך: העייפות הזו אינה רק מצב, היא נעשית נורמה. וכשהעייפות נעשית נורמה, היא נעשית מוסר: קוראים « בגרות » למה שהוא רק נסיגה, קוראים « חירות » למה שהוא רק בריחה, קוראים « קלילות » למה שהוא רק ריק.
ולכן « הנעדרים תמיד אשמים » מקבל היום משמעות חדשה. פעם, הנעדר לא השאיר דבר. היום, הנעדר משאיר סימנים בכל מקום: הודעות, אייקונים, עקבות דיגיטליים. העולם מוצף עקבות, והנוכחות מתה. הסימנים מתרבים, והמילה נכבית. זו החידה של זמננו: ככל שאתם מתקשרים יותר, אתם נפגשים פחות. ככל שאתם זמינים יותר, אתם נוכחים פחות. אתם שם על פני השטח, ואינכם נמצאים בעומק.
וכאן אני מדבר אליכם באמת: כשאתם מופיעים פתאום, ברסיסים, אינכם מאירים את האופק, אתם מחשיכים אותו. לא מפני שעצם קיומכם רע, אלא מפני שהופעתכם מעירה את החסר. היא מחזירה בשנייה אחת את כל מה שלא הוחזק: הבטחות שנדחו, מילים שלא נאמרו, שיחות שהושעו, נאמנויות בלי משך. אתם חוזרים כמו תזכורת אוטומטית. חוצים את השדה כמו רוח רפאים מנומסת. ומשאירים אחריכם צל של קשר שאינו עוד חי, רק מתוחזק.
תבינו אותי: זה איננו גועל מן האנשים, זה גועל מן ההתפרקות השקטה. העולם הזה אינני מעכל. הוא מפעיל אותי. הוא מייצר בי נוגדנים. לפעמים מרירות. לפעמים בחילה מוסרית. לא מפני שאני « מעל », אלא מפני שאני רואה את התמונה: אנשים שנעשים קורבנות של עצמם, נשמות שמסכימות להתדלדל, « עדר », כן, לא מפני שרודן כופה עליו, אלא מפני שהוא שותף לוויתור העצמי שלו. הם אינם נמנעים מלחיות, הם למדו לחיות בגרסה מוקטנת. הם החליפו מילה בסימן, ואז הם מתפלאים שהאהבה נשחקת והחברות מתייבשת.
ולכן אני מזמין אתכם, וזה לב הטקסט, לחשיבה שחורגת ממני ומכם. אני מזמין אתכם להביט בלי שקר במה שאתם קוראים לו « תקשורת », ולשאול אם אתם רואים שם עדיין חברות, אהבה, קשר אנושי, או רק מכניקה של סימנים. אני מזמין אתכם לשאול מה נעשה לציוויליזציה שמחליפה מילה באייקון, משך ברגע, נוכחות בחיבור. אני מזמין אתכם לבחור: או שאתם מקבלים את הממשי, זמן, קול, מילה שלמה, רציפות, או שאתם מקבלים את אמת התקופה: אנשי קשר בלי בשר, קשרים בלי היסטוריה, נוכחויות רפאים.
אני לא מבקש מכם את הבלתי אפשרי. אני לא מבקש מכם להוכיח לי רגש. אני מבקש מכם להפסיק לבלבל בין סימן לנוכחות. כי חברות ואהבה, כשהן אמיתיות, אינן הודעות, הן מעשים של זמן. אינן תגובות, הן נאמנויות. ואם אתם רוצים להיות נוכחים באמת, חדלו להסתפק בלהופיע. היכנסו. החזיקו. דברו.