(הרומנטיקה לא נעלמה)
פריז, ערב חורפי אחד, באולם קולנוע חשוך, נדמה היה שהעולם צומצם אל העיקר: אולם שחור, דמויות דוממות, ואור המסך, קר, כחלחל, מקוטע, שבא לפסל את פני היושבים כמו גאות אילמת. צפיתי בסרט, או ליתר דיוק העמדתי פנים שאני צופה. כי לצדי הייתה היא: נוכחות שעדיין אינני מכיר באמת, קרבה פרדוקסלית של אולמות כאלה, קרוב מספיק כדי לחוש את נשימתו של האחר, רחוק מספיק כדי להישאר זר.
ואז, בלי הקדמה, בלי הכנה, היא אחזה בידי.
לא היה בזה דבר דרמטי. כמעט להפך: תנועה קטנה, כמעט נסתרת. ודווקא משום כך היא טלטלה: היא לא ביקשה רשות. ידה נחה על ידי כמו ודאות על היסוס. היא הסתובבה אליי, פניה חצויים בין צל לאור, ואמרה את הבלתי אפשרי, את המילה שלא אומרים « ככה », את המילה שמחייבת את הזמן: אני אוהבת אותך!
אני זוכר פחות את תמונות הסרט מאשר את תגובת הגוף המיידית שלי. ידי נעשו לחות. בטני התכווצה בבת אחת, כאילו התעורר בי פחד קדמוני. וראשי נשאר שם, נבוך, קפוא בתדהמה, עם אותו טעם מלוח שמופיע כשמשהו מגיע מהר מדי, גדול מדי, אמיתי מדי. הבנתי, בשנייה אחת, שזה לא משפט. זו הייתה תפנית. התחלה שלא חיכתה להסכמתי.
אני כבר לא יודע בדיוק כיצד הסתיימה ההקרנה. כתוביות הסיום נדמות לי כגשם רחוק. ואז נדלק האור מחדש, חד, כמעט מעליב אחרי הרכות החשוכה של המסך. האנשים קמו מהר מדי, ממהרים לשוב אל עצמם, ללבוש מחדש את המעילים, את הקולות, את ההרגלים. ואני הרגשתי כאילו אני מאחר לעולם, כאילו כולם חוזרים לנורמליות ואני נשאר עוד כמה שניות, מדויק מדי, בארץ אחרת.
התקדמנו אל היציאה. דמויות חלפו, צחוקים התפזרו, רשרושי בד, חריקות מושבים, אבל בינינו משהו נעשה שקט. לא שקט מובך, לא שקט ריק: שקט מיושב, טעון, כמעט מקודש, השקט שבא אחרי התגלות, וחושש לפגוע ברגע אם ידבר.
ואז, לפתע, הדלתות.
האוויר הקר היכה בפנינו כסטירה נקייה. החורף, בחוץ, לא היה עונה: הוא היה נוכחות. היה שם הלם החוץ אחרי “הבטן החמה” של הקולנוע, לילה ממשי אחרי לילה של מסך. לחיי נמתחו, עיניי עקצו קלות, נשימתי נעשתה נראית. העיר קיבלה אותנו באדישות מוחלטת: מכוניות, רמזורים, חלונות ראווה, עוברי אורח עטופים במעיליהם. שום דבר לא השתנה בשבילה. היא המשיכה להסתובב. וזה בדיוק מה שסחרר: להרגיש שבך הכול מתהפך, בעוד סביבך הכול נשאר אותו דבר.
הלכנו. המדרכה נראתה אחרת, גם המרחקים, כאילו הזמן עצמו שינה את צפיפותו. עדיין הרגשתי את חום ידה בתוך הקור, כמו חותם. חיפשתי את עיניה, חיפשתי הוכחה נוספת, לא מפני שפקפקתי בה, אלא מפני שלא ידעתי עדיין היכן להניח את המשפט הזה בתוך חיי. אני אוהבת אותך. נדמה שזו מילה פשוטה. למעשה זו רעידה. פתיחה. פגיעוּת שאינה חולשה אלא סדק שדרכו האור נכנס, ודרכו, יום אחד, גם הכאב יוכל להיכנס.
ואז ההליכה הובילה אותנו אל הרחוב שבו היה צריך להיפרד. לעיר יש אכזריות משלה: היא נותנת לך נס ואז מחזירה אותך מיד ללוגיסטיקה. פינה, צומת, שתי דרכים. « אתה חוזר משם, אני מכאן. » ובפרט הזה, הבנאלי לכאורה, הסתננה האמת הראשונה, החדה, של האהבה: צריך להיפרד מן האחר, גם כשכל דבר רק מתחיל.
עמדנו מתחת לפנס רחוב. הקור, האדים, השקט. החלפנו כמה מילים פשוטות, « תחזור בשלום », « עד מחר », משפטים רגילים שמשמשים גשר כשהלב עולה על גדותיו והשפה נעשית קטנה מדי. ואז הגיע שקט נוסף, צפוף יותר, כמו סף. הרגשתי את הרגע המדויק שבו מפסיקים להיות « שניים » כמו קודם: או שנפרדים כמו שני חברים, או שחוצים משהו שאין ממנו דרך חזרה.
התקרבנו זה לזה, באיטיות המגושמת של ההתחלות. אני לא יודע מי זז ראשון. אני יודע רק שפנינו מצאו זה את זה, והנשיקה הראשונה הגיעה.
היא לא הייתה צריכה להיות מושלמת. היא לא הייתה צריכה להיות ארוכה. היא הייתה מה שהייתה מוכרחה להיות: הלם רך, אישור שקט, חתימה. העולם כולו נסוג צעד אחד. רעש העיר נעשה רחוק. הקור הפסיק להיות מטרד והפך לתפאורה. ובנשיקה הזאת הבנתי את מה שלא הבנתי באולם: שהמשפט נעשה ממשי. שלמסך לא היה שום קשר. שזה לא כישוף של קולנוע, אלא החיים, החיים עצמם, שפתחו דלת.
וכששפתינו נפרדו, נדמה היה לי שהאוויר החליף צפיפות. רציתי לדבר, לומר משהו גדול, נכון, ראוי. אבל כל מה שהיה בא היה נראה קטן מדי. אז רק הבטתי בה, בפשטות, וידעתי שאני כבר שבוי.
היה צריך להיפרד. והמחווה הזאת, בנאלית ככל שתהיה, נשאה אלימות של תלישה: הידיים שנפרדות. היא התרחקה. דמותה נטמעה ברחוב, במעילים, בצללים. וככל שהתרחקה, כך גברה בי תחושה מוזרה: כאילו משהו בתוכי נשאר איתה; כאילו המרכז שלי זז בכמה צעדים, ומאז אני הולך, בלי להיות בדיוק באותו מקום בתוך עצמי.
חזרתי הביתה.
הדלת, המדרגות, המסדרון: הכול היה אותו דבר, ובכל זאת הכול היה לא ממשי. פשטתי את המעיל לאט, כאילו המחווה הזאת שייכת לאדם אחר. החדר היה חמים. החימום השמיע רעש דק. אבל בתוך החמימות הזאת נשאתי עדיין את הקור, ובתוך הקור את עקבת ידה, ובמרכז כל זה, המשפט העצום הזה, אני אוהבת אותך, כמו אבן לבנה שהונחה במרכז חיי.
נשכבתי, והשינה לא באה.
לא נדודי השינה של החרדה: נדודי השינה של השמחה הגואה. אלה שבהם נשארים ערים מפני שהמציאות התרחבה. אלה שבהם התודעה משחזרת את הסצנה כמו שמשחזרים תפילה: האולם השחור, אור המסך, היד שנאחזה, הפנים שהסתובבו, היציאה אל הקור, הפנס, הנשיקה. ובכל פעם, אותה תדהמה מתוקה: איך ייתכן שרגע אחד יספיק כדי להזיז חיים שלמים?
אולי זהו, האהבה הראשונה: לא רק אדם, אלא תקופה של העצמי. תמימות ואש. גן עדן זעיר המקופל בתוך רגע, וכבר אינו ניתן למציאה ברגע שמניחים שוב את הרגליים על האדמה. ובכל זאת הוא נשאר, בלתי נמנע, מתוק, שלם: מפני שהוא המקום המדויק שבו, בפעם הראשונה, החיים התחילו לזהור.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות